הגענו להוארז, עיר קטנה בלב האנדים הגבוהים של פרו, מתרגשים לצאת לאחד הטרקים הכי נחשבים בדרום אמריקה ובעולם בכלל, הוואי וואש! חיכינו כמה ימים לחברים של חברים כדי לנסות לארגן קבוצה שתצא עצמאית במקום לצאת עם חברה שעושה בשבילך הכל (לא סבלנו בימים האלו, יצאנו לטפס באתר טיפוס ליד העיר!). בסופו של דבר מצאנו את עצמנו יום לפני היציאה, 6 אנשים שאספנו, מנסים לארגן את הטרק: חמורים, מוביל חמורים, אוהל גדול בשביל בישולים (הזהירו אותנו שכל ערב יורד גשם ללא הפסקה), אוכל לשישה אנשים לשמונה ימים, נסיעות הלוך חזור וכו'... ישבנו בהוסטל ושברנו את הראש עד שהתייאשנו כל כך מהלוגיסטיקה ובאיחוד כשהבנו שהמחיר יצא אותו הדבר כמו לצאת עם סוכנות עד שנכנענו והחלטנו לצאת עם סוכנות! סגרנו עם ההוסטל שלנו כך שיצאנו 9 אנשים בסופו של דבר: ענווה (שבילתה איתנו כבר כמה טרקים מבוליביה), ידיד שלה: עידו, גרינברג (מאל וולקן),עומר חבר של גרינברג מהצוות, עדי וארז (זוג מקסים שפגשנו בהוארז) ואלעד שרק מתחיל את הטיול שלו בדרום אמריקה. יצרנו חבורה אדירה, כל ערב משחקים שעות משחקי קלפים אלימים, מדברים על מה היה בטיול והמשך הטיול, הולכים ביחד בעליות ובעיקר עושים המון כיף. זכינו במדריך בשם אברהם- בחור מבוגר, בן 60 ומעלה, שרץ יותר מהר מכולנו את העליות, צוחק איתנו כל הדרך, ניסיון של שנים שלימד אותו מתי להריץ אותנו קדימה כדי שהעננים לא יכסו לנו את כל הנוף. אך לכל יתרון יש חסרון ועם כל הניסיון של 40 שנים של הדרכה הבן אדם לא יודע לבשל! אז יצאנו עם סוכנות ועושים בשבילנו הכל אך כנראה האוכל היה יותר טוב אם היינו יוצאים עצמאית! ביום הראשון רק נסענו לרכס ההרים שנקרא הוואי וואש והקמנו מחנה. מכיוון שתכננו לצאת עצמאית הייתה לנו מפה שקנינו וכך כל יום יכולנו לעקוב אחרי המסלול ולא ללכת סתם כמו עיוורים אחרי המדריך. ביום השני כבר התחילה ההליכה האמיתית עם שני פסים (אוכפים בין הרים) די גבוהים כשבכל אחד מהם כבר נחשפנו לרכס הרים האימתני שהטרק למעשה מקיף. ישנו ליד לגונה מדהימה שממש על חופיה ישבו הרים מושלגים שבבוקר השתקפו השתקפות מושלמת במים. באותו יום עלינו עם נוף לשלוש לגונות שונות והמשכנו בפס לצד הרים מושלגים. היום למחרת היה יום קצר, הגענו למחנה כבר ב12 בצהריים ולמעיינות חמים! כן כן, באמצע טרק ככה סתם חיכו לנו מעיינות חמים רותחים כדי להתפנק עוד קצת בטרק הזה ומכיוון שהיום הבא הוא אחד הימים הכי קשוחים בטרק. עלינו לפס ראשון פשוט יפייפה כי כולו היה מכוסה שלג- ביום קודם לכן כנראה הייתה סופה קטנה למעלה וכשהגענו הכל היה שקט, השלג היה רך ואף רגל אדם לא דרכה בו עדיין. מהפס המשכנו למטה למטה לתוך עמק ירוק שממנו חזרנו לעלות לתצפית המפורסמת ביותר של הוואי וואש שנקראת סן אנטוניו. אברהם זירז אותנו מאד ביום הזה ובצדק- הגענו לתצפית ראשונים והנוף השתרע לרוחב ולאורך, הרים, לגונות, קרחונים ואת הכל זיהינו במפה. חיכינו שם רבע שעה ומשום מקום הגיעו עננים שפשוט כיסו את כל היופי, וכך כל שאר היום ירד עלינו גשם וברד עד שהגענו למחנה.- יש לציין ששאר הקבוצות שהיו מקבילות אלינו בטרק לא זכו לראות את הנוף אז תודה לך אברהם!!!. ביום הבא ירדנו לכפר והצטיידנו מחדש בצ'וקולוקים לדרך ומהכפר התחלנו שוב לעלות למחנה שלנו, בעלייה הזאת החלטנו סוף סוף ליהנות קצת מהסוסים שמלווים אותנו כל הדרך ולרכב עליהם קצת. איזה כיף! אנחנו מודים שהם כנראה קצת התעייפו לקחת אותנו ככה בעלייה אבל ניחמנו אותם ודיברנו איתם לאורך כל הדרך. ביום לפני האחרון הגענו לאחד הנופים הכי יפים בטרק (אחרי הפס המושלג) של לגונת טורקיז שאליה נשפך קרחון. ביום האחרון עצמו בעצם יורדים מהרכס ומגיעים חזרה לכפר שממנו יצאנו לטרק. בסך הכל הטרק היה יפייפה, ההרים מתנשאים בדרמטיות לגבהים משוגעים, הלגונות טורקיז והקרחונים נשפכים מההרים לתוך הלגונות. אך בכל זאת יש משהו שפשוט מוריד מהכיף של הטרק ומהווי המיוחד שלו כשיוצאים עם סוכנות שעושה בשבילך הכל ואתה רק הולך ברגל. בסופו של יום החלטנו שזה היה הטרק הרביעי הכי יפה בדרום אמריקה. מתגעגעים לכל האוכל הטוב בישראל, מאיה ואייל כמובן כמו שהבטחנו תמונות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה