יום שלישי, 24 בפברואר 2015
יום חמישי, 19 בפברואר 2015
טרק הנהר הכחול והלגונה השקופה
הגענו לאל בולסון- עיירה היפית שכזאת, נעימה עם מזג אוויר חמים יותר מכל מקום שהיינו בו עד עכשיו.
העיירה מוקפת בהרים ונחלים שזורמים מהם וחיברנו כמה טיולים לטרק אחד ארוך של חמישה ימים.
הטרק עולה אל תוך ההרים לקרחון הכחול ויורד בן הואדיות של הרכס ועולה אל הלגונות הגבוהות שלו.
מה שהפך את הטרק הזה למאוד מיוחד מעבר לנופים זה הרפוחיויים- מן בתים קטנים כאלו בהר שאפשר לישון בהם או שאפשר לישון באוהל לידם.
כל רפויחיו סימל סוף יום ומנוחה ולכל רפוחיו סגנון משלו. ברפוחיו הראשון הסגנון היה יותר היפי, שתי בנות לבושות בצבעים מגוונים שדיברנו בנעימות והסבירו לנו איפה ולמה וכמה.
ישנו באוהל ליד כמה ישראלים שנפגשנו איתם בעבר בטיול ועשינו מדורה ודיברנו על טיולים ,ים וצלילות.
הרפוחיו השני היה בסגנון המערב הפרוע, בסיסי, בלי הרבה דברים ובלי אנגלית ככה שהספרדית שלנו קצת השתפרה באותו ערב. הבעלים של הרפוחיו איפשר לנו לבשל על האח שלו וגילינו שם את הבירה של ההרים. בירה שמוכרים בכל רפוחיו, בירה טובה ועכורה שכנראה מכינים באחת החוות שעל הנהר ושולחים לכל הרפוחיוים. גילינו את אותה בירה והתמכרנו- מאותו יום כל ערב בטרק הסתיים בבירה על נוף נעים ואחר.
הרפוחיו השלישי ישב על לגונה שקופה שקופה ומהרפוחיו הזה היה אפשר לצאת לעוד לגונה שמעליה מתנשאים הרים מושלגים. הגענו באותו יום מוקדם והלכנו שעתיים הלוך חזור ללגונה הזאת ודווקא ביום הזה, אחרי יומיים של עננות יצאה השמש והשמיים היו בהירים וקפצנו פנימה לתוך הלגונה שמחים על היום הזה.
בערב ישבנו עם אנשים מכל מיני מקומות, בעיקר ארגנטינאים, ושתינו בירה, שיחקנו קלפים וצפינו בשמש שיורדת ונשקפת בשלל הצבעים מהלגונה.
בדרך לרפויחיו האחרון הולכים לאורך הנהר הכחול- בחלקו הוא קניוני ומצוקי וכחול כמו השמיים ובחלקו הוא הופך לבריכות עמוקות שקראו לנו לקפוץ פנימה וליהנות. בחלק הזה של הטרק יש הרבה יותר אנשים והגענו למסקנה שזהו הזוויתן שלהם. בקיץ מגיעים לכאן כל הארגנטינאים לכמה ימים, עולים קצת להרים, טובלים במים, שותים בירה ונהנים מהחיים.
וככה גם אנחנו, עלינו קצת להרים, טבלנו במים, שתינו בירה ונהנינו מהחיים.
יש תמונות חדשות.
Rio Azul והלגונה השקופה - ארגנטינה, אל בולסון
צניחה חופשית של מאיה - ארגנטינה, ברילוצ'ה
בקרוב עוד פוסטים.
אוהבים,
מאיה ואייל
מעבר הרוחות (רק ללא הרוחות במזג אוויר מדהים)
הגענו לאל צ'לטן- בירת הטרקים של ארגנטינה!
שמענו קצת על הטרקים באזור ובמיוחד על מעבר הרוחות, היו הרבה דיבורים על הטרק הזה: מיוחד, מבודד, מסוכן קצת, מסובך אבל בעיקר- יפייפה ובלתי ניתן להשוואה לאף טרק אחר.
החלטנו לצאת אליו כטרק הלוך חזור של שלושה ימים. הרוב המליצו לעשות אותו כך ולא מעגלי מכיוון שביום השני כדי להגיע לפס (שהוא למעשה "מעבר הרוחות") צריך לחצות נהר של מי קרחונים ועדיף לעשות את זה ללא ציוד על הגב.
אז יצאנו לטרק עם סנדוויצ'ים ואמפנדות (מאכל לאומי מטוגן עם אפשרויות מגוונות של מילויים בתוך הבצק).
כאשר ישבנו לארוחת הצהריים שלנו הגיעו מולנו שלושה אנשים מבוגרים שמרחוק מאיה הימרה שהם אמריקאים. כששאלנו אותם כמה ימים הם עושים הם ענו לנו בעברית וסיפרו שהם עושים את הטרק המעגלי של מעבר הרוחות. המשכנו איתם במסלול והסתבר שהם מברנג'ת מדריכי הטיולים- אחד היה אפילו בעברו מנהל בית ספר שדה אילת!(רון בן ארי,ורד שתיל וזיו מנטף)
עשינו מהר חישובים של אוכל וזמן והגענו למסקנה שעם קצת חסכון באוכל ועם שליחת הודעה דרך מטיילים שחוזרים לעיירה לאמא, החלטנו להאריך לארבעה ימים ולהצטרף לחברינו החדשים ולעשות איתם את המסלול המעגלי!
באותו ערב הקמנו מחנה קרוב לנהר ותכננו לקום מוקדם- כך המליצו כולם כדי להגיע לנהר לפני שהקרחון יימס מהר יותר בגלל עליית הטמפרטורה ביום ומפלס המים יעלה. בבוקר למחרת הגענו למעבר, הורדנו נעליים, לבשנו סנדלים, הורדנו מכנסיים ומצאנו את הדרך הנוחה ביותר לעבור בעזרת ארגנטינאי מטייל שעבר לפנינו. אייל חצה ראשון בהצלחה. מאיה נכנסה למים לאחר אחד המבוגרים והמים היו קפואים ברמה שאי אפשר לתאר (ואם ננסה נגיד שזה קר יותר מגב מלא במים ביום קר במדבר). המים היו כל כך קרים שהשפיעו למאיה על השיקול דעת. כדי לחצות בדרך הנוחה והרדודה ביותר צריך ללכת באלכסון מה שאומר שהשהות בתוך המים ארוכה יותר. במקום ללכת כך באלכסון מאיה נכנסה דוך/ישר אחרי הישראלי הגבוה וגדול יותר ממנה והמים הגיעו עד המתניים. הזרם היה חזק והרגליים איבדו אחיזה בקרקע וכך מצאה את עצמה נסחפת במים קפואים. אייל במחווה של הירואיות ואביר על סוס לבן הוריד חולצה ונכנס אחרי מאיה. כך נסחפנו בערך 15 מטר. אייל תפס את מאיה עד שהוא הצליח לגרור אותה החוצה לגדה הראשונה של הנהר. מיד הוריד את החולצה הרטובה, הלביש אותה במעיל של אחד הישראלים שעוד לא חצה את הנהר, בדק שהיא בסדר ומהר חצו ביחד שוב בדרך הנכונה לגדה השנייה. מאיה נכנסה לשק"ש עם כל הבגדים שנשארו יבשים (בזכות שקיות זבל שעטפו אותם) וחוץ מקצת קור ובעיקר שוק הכל היה בסדר. עברנו את זה ביחד והחוויה מאחורינו אבל בהחלט אחת החוויות הכי מפחידות שהיו לנו.
המשכנו את היום לאט לאט אחרי שאכלנו התחממנו ובעיקר נרגענו קצת.
המשך היום היה בהחלט שווה את חווית הבוקר. העלייה לפס היא ארוכה אך חוויתית. היה יום מעולה ללא רוחות ועם שמש כך שיכולנו ממש ליהנות ממנו. בדרך לפס הולכים על קרחון שהוא מלוכלך מאבנים ואבק ולכן לא מחליקים ולא צריך ציוד מיוחד והחוויה של ללכת על הקרחון, לראות אותו נמס, לראות בורות של מים בתוך הקרח הייתה אדירה.
עלינו אחר כך עוד 700 מטר של עלייה עד שהגענו לפס שמעברו השני התגלה לנו במלוא הדרו שדה הקרח המיוחד והמדהים "קרחון ויאדמה" וכל שדה הקרח שעוטף אותו.
היה יום כל כך נעים וחם שבהמשכו אף הגענו ללגונה וטבלנו בה (כן מרצוננו החופשי, המים הרבה פחות קרים מהנהר הגועש והיה צריך חוויה מתקנת אחרי הבוקר) ממש לפני שהגענו למחנה שלנו.
ביום השלישי הלכנו לאורך הקרחון לעוד פס עם תצפית מדהימה לעבר נקודת ההישפכות של הקרחון לתוך לגונת ויאדמה העצומה.
הגענו לתצפית הזאת בדיוק בזמן הנכון כי בזמן שאנחנו יושבים שם שמענו בום אדיר וכשאנחנו מביטים לעבר נקודת המפגש של הקרחון עם המים אנחנו רואים חתיכת קרחון בגודל של בית עולה מתוך המים לאחר שהוא התרסק לתוכם ואת הגלים שהוא יוצר! העוצמה הייתה אדירה ובהמשך היום שמענו בומים כשכבר פנינו לא אל הקרחון וידענו שזה הוא שנשבר ומתנפץ.
ביום האחרון הלכנו לאורך הלגונה עד לנמל קטנטן שממנו יצאו סירות של תיירים לראות את קרחון ויאדמה מקרוב.
לפני שהגענו לנמל היה עוד נהר שהיה צריך לחצות שידענו עליו מראש ושמענו עליו המון שמועות שונות. הוא יותר רדוד מהקודם, הוא יותר גבוה, כל אחד אמר דבר אחר. אך יום לפני כן פגשנו בחור קנדי נחמד שמטייל המון בעולם ו"אוכל דובים לארוחת בוקר" (כלומר בחור חזק שמבין הרבה בטרקים) והוא סיפר לנו את מה שלא ידענו אז- איך לחצות נהר בצורה הנכונה.
עומדים בשורה בין שלושה לחמישה אנשים. הולכים כאשר הזרם מכה באדם הראשון בשורה וחוצים לגדה בצורה הזאת. הראשון הוא הגדול והחזק ביותר והאחרון הוא גם החזק, באמצע נמצאים הקטנים יותר. כך הזרם מכה באדם הראשון בעוצמה החזקה ביותר והלחץ הולך ופוחת מבן אדם לבן אדם וגם אם הראשון קצת מועד הוא מועד על כל שאר השורה שמחזיקה אותו. הולכים צמוד צמוד וכך חוצים את הנהר ביחד.
כך חצינו את הנהר האחרון עם רון בן ארי ראשון מאיה באמצע ואייל אחרון ומאיה כמעט לא הרגישה את העוצמה ואת הזרם של המים (שהיו פחות או יותר כמו הנחל ביום הראשון).
וכך מאיה התגברה לחלוטין על הטראומה- אם נופלים מהסוס צריך ישר לחזור לרכב עליו!
היה טרק מדהים וחוויתי- צוות השלישיה שהצטרפנו אליהם לימדו אותנו המון על הטבע שמסביבנו והעלנו איתם שאלות ותהיות, הנופים המשוגעים שהביא אותנו להכריז שזה הטרק הכי יפה שעשינו בחיים, והחוויה של הטרק הזה שהיה מאתגר יותר ומורכב יותר ומתוך כך גם מעניין יותר.
תמונות
הירשם ל-
רשומות (Atom)