השייט דרך איי הסאן בלאס
כדי לעבור בצורה בטוחה מקולומביה, המדינה האחרונה שלנו ביבשת דרום אמריקה למרכז אמריקה צריך לקחת טיסה או שייט, או שאפשר להסתכן במעבר יבשתי מקולומביה לפנמה שנשלט בעיקר ע"י קרטלי סמים.
בחרנו באופציה של השייט- המחיר אמנם כפול מטיסה אך זו תיהיה חוויה ייחודית שלא היתה לנו עדיין.
השייט יוצא מהנמל בקרטחנה, ממשיך במשך יומיים בים הקאריבי לאזור איי סאן בלאס, נהנים על האיים במשך יומיים ושטים עוד לילה לנמל בפנמה.
ערב לפני היציאה לים של חמישה ימי שייט בים הקאריבי פגשנו את הקפטן, חברה שלו-השפית הצרפתיה, ו16 אנשים שיחד איתם נחווה את השייט! לקפטן קוראים יויו והוא נראה בדיוק כמו פיראט על סיפונו של הפנינה השחורה של ג'ק ספארו. בחור שמרבה לצחוק (כמו פיראט) ולהנות מהחיים. בת זוגתו היא אקסל והיא השפית הצרפתייה שלנו. בנוסף יש את ה"פירסט מייט" הקולומביאני הוריזון.
לסירה קוראים WILDCARD והיא מאכלסת 18 איש (במיטות שמסודרות כמו לגו כדי להכניס את כולם בצורה היגיונית). ה18 איש כללו אותנו, זוג מאירלנד, 7 "ילדים" בריטים סטודנטים לרפואה, 5 בחורים קיווים (ניו זילדנים) וגרושה ורווק קנדים שהגיעו לקולומביה לחתונה משותפת והמשיכו לטייל קצת ביחד.
אווירה גברית שלטה בסירה וגם האלכוהול (לא היינו מסוגלים לספור את כמויות הבירה שיצאו על הסירה מקרטחנה). הסירה הייתה קטנה משציפינו ויצאנו לשייט בערב. שתי לילות ויום שטנו בים הפתוח של הקאריבי. מהיומיים האלו אנחנו בעיקר זוכרים גלים עצומים שמטלטלים את הסירה ואת הבטן של אייל מצד לצד, מיטות קטנות עם מאוורר פצפון והחדרים שנפלטים אליהם חום של לפחות 7 גברים, כל כך גדולים וחמים שבקושי אפשר לישון.
בסופו של דבר השייט עצמו בים הפתוח היה סיוט ותהינו לעצמנו למה לעזאזל פשוט לא לקחנו טיסה??
קמנו בבוקר שאחרי הלילה השני בים הפתוח והגענו לאיים, הופתענו מכמה שהם קרובים לחופים של פנמה- אפשר ממש לראות את ההרים והחופים מכל אי- ויש המון איים (365 בסך הכל!).
עגנו ליד אי חמוד שמסביבו ריף וכולו רק שלנו. אייל חזר לעצמו אחרי יומיים שבהם נעלם לתוך בחילות אינסופיות.
קפצנו למים, שחררנו שרירים שרק ישבו ושכבו במשך יומיים וחזרנו לסירה לארוחת בוקר.
שחינו חזרה לאי והפעם עם ציוד ואספקה על סירה שכלל שנורקלים ומצ'טה! ומה השימוש שלה כאן? קוקוסים!! בילינו שעות על האי בלהפיל קוקוסים מהעצים ,ללמוד על בשרנו מה הדרך הטובה ביותר לפתוח קוקוס ואיך יודעים אילו קוקסים הם הטובים יותר. תרמנו הרבה מהקוקוסים לניו זילנדים שהכינו מזה - קוקו לוקו! קוקוסים החצי מלאים במי קוקוס מוסיפים רום.
אחרי הצהריים רק כשהשמש כבר מתחילה לשקוע לאיטה (לפי חוקי הקפיטן אין שעונים בשייט- יש רק איילנד טיים או האפי האור) הגיע בחור משבט הקונה, הקונה הם המקומיים ששולטים פה באיים. הם חיים על האיים השונים ומתניידים עם קנואים. הם אוכלים בעיקר מאכלי ים ומוכרים לתיירים בדים צבעוניים, קוקו לוקו ועבודות יד. הבחור הגיע לחוף והתחיל לאסוף קוקוסים בשיגעון וזורק לכל עבר מילים "פרובלמה נו קוקו, פרובלמה! טו פגר טו פגר" (בעיה אין קוקוסים בעיה אתה תשלם אתה תשלם).
מסתבר שלא רק שהאדמה של כל איי סאן בלאס שייכת לקונה אלא גם כל הקוקוסים שגדלים כאן שייכים להם. הקפיטן שכח להגיד לנו לא לקטוף את הקוקוסים ולכן שילם לבחור עליהם בשבילנו. כל הכיף בשבילנו כמובן בלאכול את הקוקוסים הוא לפתוח אותם בעצמנו בעזרת המאצ'טה שלנו. לכן אחרי שהבחור עזב המשכנו לפתוח עוד כמה קוקוסים- בסופו של דבר העצים כאן גדלו בצורה חופשית בלי עזרה של אף חקלאי-קונה כזה או אחר והאי היה ריק מבתים ואדם ואין סיבה שנשלם דולר על כל קוקוס שגדל כאן פרא.
באותו יום הבריטים הוציאו מהמים (בעזרת כפפות לובסטר) לובסטר אחד וסרטן עצום (אנחנו מודים שהיה לנו קשה לראות את זה).
אקסל השפית קנתה עוד המון לובסטרים מהקונה והכינה ארוחה למופת. כל אחד קיבל לובסטר ופסטה בשמנת ושום עם סרטן. יש כאן לובסטרים ומאכלי ים בשפע וכל לובסטר עולה בסך הכל חמישה דולר. עכשיו זו העונה ללובסטרים ומחוץ לעונה אסור לקונה להוציא אותם מהמים וכך שומרים על האוכלוסיה שלא תיכחד או תדלדל. היה ערב נפלא- הסירה עוגנת והמים שקטים, כולנו ישבנו על הסיפון עם ערימות של לובסטרים ,בירות ,מוסיקה טובה ואווירה נעימה. נרדמנו על הסיפון רגועים, שבאים ושמחים.
ביום למחרת עברנו ליד אי אחר, בבוקר ירד הרבה גשם ואפילו חזינו בסופה מרחוק עם הרבה ברקים ורעמים.
כולנו חיכינו בתוך הסירה שהסופה תחלוף. הגענו לאי קטנטן עליו עמד אותו בחור שדרש את הקוקוסים "שלו" ביום הקודם וגרף את החול בחוף. הוא גער בנו שמגיעים תיירים ש"הזמינו את החוף" לאותו יום והוא מסדר אותו לקראתם. אנחנו לא יכולים להיות על האי. באי חשק ירדנו מהאי ובילינו זמן בשונית ליד ועל הסירה. באי הבא נתקלנו בבית (יותר נכון גגון של עצי קוקוס, ערסלים ופינת מטבח) של הקונה. נשארנו על האי עד הערב המאוחר, הדלקנו מדורה, שתינו בירות וצפינו בברקים ורעמים מרחוק.
את היום האחרון על האיים בילינו על סיטי איילנד. הוא האי המרכזי שחיים עליו 400 איש. האי נראה מזעזע בעינינו- מלא זבל, אין עצי קוקוס, בתים צפופים, חום בלתי נסבל ו400 איש שמשתמשים בים הכחול הזה כשירותים. בכל אופן חבר של יויו הוליך אותנו באי והכניס אותנו לבית שלו והסביר קצת על התרבות הקונית (הכל בספרדית שאייל תרגם בצורה מרשימה לשאר המטיילים שלא ידעו ספרדית). הקונים השיגו עצמאות 1935 בעזרת האמריקאים שעזרו להם להילחם נגד פנמה. פנמה רצתה את האיים ואת הזהב שהיה ברשות הקונה (בשבילם הזהב הוא קדוש ולא מוכרים אותו, רק עונדים אותו כתכשיטים). היום כל האיים שייכים לקונה (וכל הקוקוסים כפי שלמדנו על בשרנו) אבל הם אזרחי פנמה לכל דבר ויכולים אף להצביע בבחירות של המדינה. את המים לשתייה עם מביאים מהנחלים שזורמים מפנמה לתוך הים הקאריבי והאוכל שלהם מבוסס בעיקר על דגים ושאר ירקות.
באותו יום בסיטי איילנד קיבלנו את החותמת כניסה שלנו לפנמה ושטנו כל הלילה לנמל שממנו אפשר להגיע בקלות לפנמה סיטי. כך הגענו למרכז אמריקה ורשמית התחלנו את הטיול ביבשת השנייה שלנו! במשך שלושה ימים אחרי השייט הרגשנו את העולם סביבנו נע כמו הסירה מצד לצד.
מפנמה סיטי המשכנו באוטובוס לקוסטה ריקה ומשם תיהיה לנו טיסה לגואטמלה. את רוב הזמן שלנו במרכז אמריקה נבלה בגואטמלה אז צפו לפוסט הבא על גואטמלה!
מתגעגעים המון לכולם!
כרגיל הנה התמונות:
