יום שלישי, 26 במאי 2015
הוואי וואש המפורסם - The Huayhuash
הגענו להוארז, עיר קטנה בלב האנדים הגבוהים של פרו, מתרגשים לצאת לאחד הטרקים הכי נחשבים בדרום אמריקה ובעולם בכלל, הוואי וואש!
יום ראשון, 17 במאי 2015
טרק בין שתי ערים אבודות (צ'וקיקיראו למאצ'ו פיצ'ו)
לטרק הזה יצאנו עם ענוה, שאותה פגשנו בבוליביה בטרק קרחון הדרומי דרך שאול, ושני חברים שלה יניב וטל.
יצאנו לטרק עם מפה יחסית מצ'וקמקת שכל קו גובה בה הוא 200 מטר. (ספוילר-אולי בגלל זה לא שמנו לב ולא היינו מודעים לתוך מה הכנסנו את עצמנו.)
הטרק התחיל בשלושה ימים של הליכה לצ'וקיקראו- עיר אינקה פחות מתויירת ומטויילת שהדרך היחידה להגיע אליה היא ללכת ברגל.
משם הלכנו עוד יום הליכה לכפר קטן שמשם אפשר לתפוס טרמפים לתחילת המסע למאצ'ו פיצ'ו (נגיע למאצ'ו פיצ'ו בהמשך).
בכל אופן התחלנו ללכת עם כל הציוד על הגב והיום הראשון היה בסדר, ירידה ארוכה של מעל 1000 מטר גובה למטה לתוך נחל גדול שמפריד בינינו לבין היום הבא-עליה שראינו עוד ביום הראשון המתפתלת על ההר מולנו.
תכננו להגיע לעליה הזו ביום הראשון אך ככל שהתקדם היום הבנו שלא נגיע אליה והקמנו מחנה ליד הנחל.
ביום למחרת חצינו את הגשר הגדול והתחלנו לעלות. בהתחלה הייתה עלייה בסדר גמור, מתונה יחסית, עוד לא עלה החום ועוד לא קלטנו מה באמת האורך של העליה.
כל אחד עלה בקצב שלו ולא עצרנו הרבה, אחרי עצירת האמצע העליה התחילה להיות תלולה יותר והיה נראה שהיא פשוט לא נגמרת.
לאט לאט איבדנו את הסבלנות לעליה. כבר כמה שעות שאנחנו עולים והעליה פשוט לא נגמרת- עוד פיתול ועוד פיתול ולא רואים את הסוף, כל שני פיתולים מישהו אחר התיישב ולא הסכים להמשיך בלי עוגיה. בסופו של דבר, אחרי יותר מ1500 מטר עליה, הגענו לתצפית יפה על ההרים סביבנו וקרסנו על התיקים.
הכנו ארוחת צהריים ונחנו במשך שעתיים. המשכנו לתוך כפר קטן וחיפשנו בנרות מישהו שישכיר לנו פרדות משא לתיקים הגדולים לימים הבאים- בשלב הזה כבר הבנו שהטרק הזה רק הולך ונהיה קשר יותר.
מצאנו משפחה שיש לה חמורים להשכרה, ניסינו להתמקח איתם קצת אבל הבנו שהם שיכורים ואין מה לעשות עסקים עם שיכורים, אז המשכנו במחשבה שבהמשך בטוח נמצא חמורים לפני העליה ביום האחרון. באותו ערב ישנו מתחת לצ'וקיקיראו וביום למחרת טיפסנו עוד קצת בגובה עד תצפית מדהימה על העיר. זאת הייתה העיר האחרונה של האינקה שנפלה או ננטשה. העיר עצמה מאוד מטופחת וראו שעשו כאן הרבה שחזור ולא השאירו אותה כמו שהייתה.
ובכל זאת, למרות שלא היה לנו עוד למה להשוות, נהננו מכך שהיא הייתה כמעט ריקה מתיירים. הדבר הכי מעניין בעיר הזו אלו הטרסות שבנו האינקה לשימוש העיר.
ירדנו לכל אורכם בלי באמת לראות אותם עד שהגענו לתצפית מול הטרסות עצמם.
מולנו ראינו שעל החלק הפנימי של הטרסות האינקה "ציירו בבנייה" משפחות של לאמות (כנראה פשוט לקישוט) - זה היה מחזה די מרהיב.
בהמשך היום בדרך שוב פעם למטה לנחל אחר מצאנו טרסות עוד יותר מרשימות- גדולות ובעלת תעלה מרכזית של מים נקיים זורמים באמצע. לא יכולנו לסרב לנוף הזה והתיישבנו שם למרק של אמצע יום מתיש לפני שהמשכנו ללינה ליד הנחל. בירידה התנשאה מולנו העליה שמחכה לנו ביום למחרת- עלייה של 2250 מטר!! כמובן שלא מצאנו חמורים ולא היו לנו כל כך הרבה ברירות- או לחזור אחורה לירידות והעליות שכבר עשינו או להמשיך קדימה לעליה המשוגעת הזו. ובלי פחד והיסוס בחרנו להמשיך קדימה. קמנו בבוקר מוקדם והתחלנו ללכת, קצת חוששים כמובן.
כולנו הסכמנו שיותר משהעליה היתה קשה פיזית היא היתה יותר קשה מנטלית- שעות של עליה ללא הפסקה, בלי מישור ובלי ירידה.
אחרי 7 שעות עליה מאיה וענוה היו על סף ייאוש כמעט רצינו להוריד את התיק ולהגיד "לא עולות יותר, ישנים פה".
משום מקום מאחורינו הגיעו פרדות ומשפחה! דיברנו איתם שיקחו רק חלק מהתיקים בעד תשלום יחסית יקר אבל עדיין מתקבל על הדעת. (כנראה שהיינו משלמים להם הרבה בשלב הזה של הייאוש, אבל כל העניין עלה כמה עשרות שקלים.)
הם לקחו שלושה תיקים ורצו קדימה עד לסוף העליה. אייל ויניב המשיכו עם התיקים עליהם.
היה לנו עוד שעתיים וחצי של עלייה ללא תיקים עד שהגענו לפס! בסך הכל 9 וחצי שעות של עלייה. בסופו של דבר הגענו בקושי עומדים על הרגליים אבל די מרוצים מעצמנו שהצלחנו,הגענו והעלייה מאחורינו.
לפס הגענו בדיוק בזמן- העננים התפזרו ולעינינו נגלו כל הפסגות המושלגות מסביבנו שלא ידענו על קיומם בכלל והשיא היה קונדור (עוף דורס גדול) שדאה ממש לידנו.
כנראה שבלי הפרדות באותו יום היינו ישנים על הפסגה כבר ללא כוח או אור יום כדי להמשיך.
למזלנו הירידה לכפר הייתה בסך הכל עוד שעה וחצי אז המשכנו לרדת במטרה לישון בכפר ובבוקר שלמחרת כבר להמשיך באמצעי תחבורה שהוא מהיר יותר מהרגליים שלנו לכיוון המאצ'ו פיצ'ו.
הגענו לכפר ומצאנו קיוסק קטן שמוכר דברים מפנקים- עוגיות,ירקות ופסטה! אז באותו ערב בישלנו ארוחה עצומה של פסטה ברוטב עגבניות והרגשנו כמו מלכים.
הטרק הכי קשה שעשינו בחיינו, מאחורינו! כל מה שנשאר לנו הוא להגיע למאצ'ו פיצ'ו.
בבוקר יצאנו בוואן היחיד שיש בכפר לכיוון סנטה טרזה שמשם אפשר להגיע לAguas Calientes- הכפר שלמרגלות המאצ'ו פיצ'ו.
הגענו לסנטה טרזה, התפנקנו על ארוחה מקומית טעימה וביררנו על דרכי הגעה לאגוואס קליאנטס. מסתבר שהדרך היחידה היא לקחת וואן לנקודה שבה יש תחנת רכבת עשר קילומטר מאגוואס קליאנטאס. לעיר עצמה אין אוטובוס ולכן הדרכים היחידות הן או לשלם 30 דולר על נסיעה של 20 דקות ברכבת או ללכת ברגל עשר קילומטר עד הכפר.
כמובן שהלכנו ברגל כהמשך לטרק שלנו. הכיף היה שאחרי ארבעה ימים של עליות וירידות של מעל 1500 מטר ושהמישור היחיד היה כשחצינו נחל בגשר תלוי יכולנו ללכת עכשיו 10 קילומטר במישור! לקראת חשיכה הגענו סוף סוף לעיירה המגניבה והיקרה הזו. הזמנו כרטיסים למאצ'ו פיצ'ו המפורסם ליום למחרת.
בסך הכל התלבטנו הרבה אם להגיע לכאן או לא. המאצ'ו פיצ'ו כל כך מדובר ומפורסם בעולם בעקבות הזכייה שלו ב2007 כאחד משבעת פלאי תבל והוא נהיה ממוסחר, יקר ומאד תיירותי.
בסופו של דבר החלטנו לא לוותר על האייקון הזה של פרו ובבוקר למחרת עלינו קצת יותר מ1700 מדרגות לעיר.
הצטרפנו לקבוצה עם מדריך והקשבנו לכל מילה שלו (אייל כבר ידע הרבה אחרי מחקר מעמיק בנושא באינטרנט בערב הקודם כך שיכולנו גם להיות ביקורתיים למידע שהמדריך סיפק). רבים קוראים לעיר "העיר האבודה" והבחור האמריקאי שמצא את העיר בשנת 1911 (בריגנגהיים) באמת חיפש את העיר אבודה שלפי האגדה מוחבא שם אוצר גדול.
הוא הגיע למקומיים שחיו בתחתית ההר וידעו שקיימת איזושהי עיר נטושה למעלה (הם השתמשו אפילו בטרסות הישנות לחקלאות) והם סיפרו לו על העיר. הוא הגיע למאצ'ו פיצ'ו וחשב שזאת העיר האבודה. העיר עצמה בעיקר כל כך מפורסמת וזכתה באחד משבעת פלאי תבל בעיקר בגלל הארכיטקטורה המאוד מתקדמת לזמנם ואפילו מתקדמת להיום (ללא שימוש בגלגל). וזה באמת ניכר לעין, בין אם בטרסות שנבנו על צוק, בולדרים שהצליחו להעביר ממקום למקום ללא גלגל וללא שימוש במתכת לסתת את האבנים שהם יתאימו בדיוק, הקירות נטועים כך ש400 שנה של רעידות אדמה לא השפיעו על היציבות וגשר עם שביל שנבנה על צוק של 90 מעלות. אין ספק שהעיר הייתה מרשימה מאד. (אך ללא ספק לא העיר האבודה, אלא עיר מפלט של האינקה-האצולה) ושמחנו שלקחנו את כל היום לסייר בה כך שאחרי הצהריים כל העיר כמעט התרוקנה מתיירים. ביום למחרת הלכנו את כל העשר קילומטר חזרה על המסילת רכבת ונסענו לקוסקו.
אין ספק שזה היה אחד הטרקים היותר קשים בדרום אמריקה אך גם אחד מאד מספק.
כאן נגמר החלק שלנו בקוסקו,
מקוסקו המשכנו לכיוון האזור החופי של פרו ואז להוראז, על כך ועוד בהמשך!
תמונות
7 ימים בקניונים של אלף המפלים וRio Perita
שבוע מפוצץ במים מפלים גשם אבובים רפסודה בנויה ובקיצור הרפתקה גדולה!!
התחלנו את הטיול בנסיעה היורדת מההרים הגבוהים של לה פז, לג'ונגל הררי וירוק מלא בנחלים זורמים.
נכנסו לתוך נחל ברגל עם אבובים וקיבלנו טעימה קטנה להמשך הטיול- גלשנו כל הדרך למטה באבובים על הנחל הזורם עם קצת רפידים ומלא אדרנלין. משם נסענו ליד כפר קטן והקמנו את מה שיהיה המחנה שלנו לשלושה ימים הקרובים על סוג של אי שכדי להגיע אליו צריך לחצות נחלון קטן עם כל הציוד!
באותו ערב המזל לא היה בעדנו וירד גשם במשך לילה שלם (היינו אופטימים והלכנו לישון בלי כיסוי לאוהל ואז לאט לאט התחיל לטפטף עלינו והבנו שצריך פה כיסוי גשם להמשך הלילה). בעקבות הגשם הנהר המרכזי שעליו היינו אמורים לשוט באותו יום עם הרפסודה עלה בהרבה ונהיה מאוד מהיר אז חיכינו עם הרפסודה והלכנו באותו יום למפל מוסתר.
גם המפל הזה הפתיע אותנו בעקבות הגשם- לא יכולנו לקפוץ פנימה מרוב שהמפל התנפץ בחוזקה לתוך הבריכה.
ביום למחרת כבר הנחל ירד ואחרי הליכה לקניון צר בו עשינו בודי ראפטינג נפרדנו בלית ברירה משני חברים יקרים שמיהרו לקוסקו והתחלנו לבנות את הרפסודה.
קודם יצאה משלחת בנים עם מצ'טות להוריד כמה עצים שאותם הם השיטו בנחל עד נקודת הלינה שלנו, ניפחנו את האבובים וקשרנו בקשירות שזכרנו מימי הצופים את העצים לאבובים בצורה של מלבן.
קשרנו את הרפסודה בלילה לעצים כשהיא משכשכת בנחל והלכנו לישון.
בבוקר קיפלנו את המחנה וקשרנו את כל הציוד לרפסודה, את הציוד החשוב- המוצ'ילות הבגדים השק"ש הדרכונים וכד' נכנסו לתוך חביות עצומות שישבו קשורות היטב במרכז הרפסודה וכל השאר קשור מעל בארגזים ושקיות.
יצאנו לראפטינג מתרגשים ותוהים איך הנחל יזרים אותנו.
המדריכים ישבו עם משוטים אחד מקדימה ואחד מאחורה וכיוונו אותנו בנחל; את הראפיד הראשון עברנו בשלום ואפילו בכיף וכך גם את השני והשלישי. הראפיד הרביעי או החמישי העלה את קצה הרפסודה מקדימה למעלה והיתה שנייה אחת מאחורה שמאיה חשבה לעצמה- או שהרפסודה עכשיו מתהפכת או שהיא מתיישרת חזרה על הנחל.
הרפסודה התהפכה על צידה. כולנו היינו עם חליפות הצלה ומיד עלינו חזרה על הרפסודה בקלות- עכשיו רק השאלה של איך להפוך אותה חזרה! אחרי שייט קצר מיוחד ומצחיק על רפסודה הפוכה כשהארגזים שהיו קשורים לרפסודה התפרקו
ומסביבנו צפים להם עגבניות ולחמניות, נתקענו באבנים שעצרו את הרפסודה וקשרנו אותה לאבנים, הפכנו אותה חזרה והורדנו את הדברים החשובים לחוף.
הבנו ששייט על רפסודה כבר לא יהיה היום אז פירקנו אותה בעצב רב ונסענו לעיירה שממנה נצא לנחל צדדי לשלושה ימים של טיול רגלי וחזרה לאורכו באבובים.
באותו לילה ישנו בבית של סנדרה- בית של משפחה שמפעילה קיוסק דרכיפ שמוכר בירות ומיצים טבעיים וסוף סוף נהננו מקצת פינוק.
בבוקר שלמחרת יצאנו עם ציוד על הגב לכמה שעות הליכה בתוך היער ובתוך נחל עד שהגענו למקום לינה מבודד על גדות הנחל.
הקמנו מחנה וגם באותו לילה ירד עלינו גשם! הנחל קצת עלה אבל הצלחנו בכל זאת באותו יום לעלות במעלה הנחל לקניון צר ויפה ולגלוש חזרה למחנה על האבובים כשמטפטף עלינו גשם.
ביום האחרון שלנו קיפלנו את המחנה, בנינו רפסודה קטנטנה שתחזיק את הציוד והתחלנו לזרום עם הנחל לשעתיים וחצי אדירות של אבובים!
לסיכום היה טרק מיוחד מסוגו שכולו הרפתקה אחת גדולה!
לטרק יצאנו עם "הסוכנות של שאול",
בחור ישראלי שהשתקע בבוליביה וחקר אותה לרוחבה ולאורכה ומוציא טיולים מיוחדים ושונים משאר הסוכנויות.
חוויה מדהימה עם אנשים מדהימים.
Rio Perita ואלף המפלים - בוליביה
הסלאר - מדבר המלח בבוליביה
עברנו לבוליביה יום לפני היציאה לסלאר, הגבהים החלו להכות בנו וכבר בעיירת הגבול, ויאסון, מאיה חטפה סחרורות ורק בגובה של 3900 מטר.
למדבר המלח הסלאר יצאנו מעיירה קטנה הנמצאת כמה שעות מהגבול שנקראת טופיזה.
עוד בצפון ארגנטינה אימצנו אלינו את נטע-לי שבילתה איתנו כל הסלאר!
הסלאר זה השם של מדבר המלח המפורסם (איפה שכולם עושים תמונות משוגעות של יחס ופרופורציה) אבל למעשה הטיול שעשינו בג'יפים ארך ארבעה ימים ועבר בנופים מטורפים ומגוונים באזור הדרומי של בוליביה שגובל עם צפון צ'ילה. רוב האזור הוא מדברי,צחיח וגבוה מאד- בין כ3000-5000 ואף הרי געש שמגיעים ל6000 מטר.
לטיול החלטנו פה אחד שחובה מדריך שדובר אנגלית- זה הכיף שלנו הרי, להגיע למקום ולא סתם לקחת תמונות אלא גם להבין מה קרה פה, פגשנו בבוקר הטיול את מדריכתנו גלדיס היקרה שהייתה ממש בקיאה בכל מה שקשור לאזור.
פגשנו ביום הראשון כפרים קטנטנים שיושבים ממש באמצע שום מקום ומגדלים לאמות.
גלדיס סיפרה שהממשלה משלמת לתושבי הכפר לחיות באזורים הנידחים האלו ולגדל את הלאמות שהן מאוד חיוניות לכלכלה של בוליביה. הגענו גם לעיירת כורים שעבדה מ1550 עד 1990 לספירה.
הארכיאולוגיה שם הייתה מדהימה ואפילו ראינו חפצים לכריית נחושת שאנחנו מכירים מתמנע (רוב הכרייה אבל הייתה של מתכות שונות). בעיירה גם פגשנו בחיית בר שנקראת ויסקאצ'ה (מן ארנב גדול עם זנב ארוך-לחצו על השם ליתר פירוט בויקיפדיה) שחי בעיירה ובתקופה שחיו כאן אנשים היה אוכל להם את אספקת האוכל.
המשכנו בנופים מדבריים מדהימים (המדריכה סיפרה שאכן יורד כאן פחות מ200 מ"מ גשם בשנה מה שרשמית הופך את האזור למדברי).
ביום השני עברנו ספארי קטן- ראינו יענים חופשיות שזה יחסית נדיר באזור, ראינו שועל ולטאה אדירה.
שיא היום היה בלגונה מדהימה שכשהגענו אליה היא הייתה אפרפרה ולאט לאט שינתה את צבעה ונהייתה טורקיז-ירוק עז.
המדריכה סיפרה שבדרך כלל כל יום באותה שעה בעונה הזו הרוח מתחזקת והמינרלים שבלגונה מתערבלים ומשנים את
צבע המים לטורקיז.
באותו יום הגענו למעיינות חמים וגייזרים צבעוניים בגובה 5000 מ' שעשו המון רעש,אדים והיה ריח של ביצה קשה (משמע-גופרית!).
את היום סיימנו בלגונת קולרדו (סוג של אדום-ג'ינג'י)- לגונה ששופעת באצות קטנות שצובעות את המים בורוד ומשמשות למאכל העיקרי של הפלמינגואים הרבים הפוקדים את האזור. (בדיוק כמו באילת! אצות דולניליאלה שפלנקטון אוכל אותן וכמובן הפלמינגו אוכל את הפלנקטון וכך נצבע בצבעו העז הכתום-אדום) בלגונת ניתן לראות שלושה סוגים שונים של פלמינגו (פלמינגו ג'יימס,אנדי וצ'יליאני).
פגשנו בלגונה עוד מדריכה שממש מתמצאת בפלמינגואים ובלגונה הגדולה הזו ואחרי שדיברנו איתה קצת היא העניקה לנו מתנה- גביש מלח גדול בצורות של קוביות קוביות!
ביום השלישי עברנו בקניון עם מקור מים שחיים שם המון ויסקאצ'ות.
אנחנו חייבים להוסיף שנתקלנו בתופעה שהתאכזבנו ממנה ולדעתנו היא מכוערת- המדריכים שעובדים כאן המון שנים מאכילים את הבעלי החיים (בעיקר את הויסקצ'ות) כדי לקרב אותם אל התיירים. כמובן שהם מאכילים אותם בעוגיות ודברי מזון שגורמים לחיות להיות תלויים לחלוטין בבני האדם שעוברים במקום וממוטטים לאט את המערכת האקולוגית.
ניסינו להסביר למדריכה את גודל האסון וכמה המדריכים שהטבע הוא מקור הפרנסה שלהם הורסים את העבודה שלהם ככה. כמובן שהתופעה הזו היא הרבה יותר נרחבת מאיתנו ומהמדריכה שלנו, ולא היה הרבה שאנחנו יכולים לעשות בנידון והיה לנו חבל לראות איך חוסר ידע ורצון לרצות את התיירים בכל מחיר הורס את הסביבה המיוחדת הזו.
ביום האחרון התעוררנו כשעוד חשוך בחוץ ונסענו במשך שעה לאזור מיוחד במדבר שמעל המלח יש שכבה דקה דקה של מים שמגיעים אחרי תקופת הגשמים.
מכאן ראינו את הזריחה שהייתה אחת המדהימות שראינו בחיינו, בגלל משטחי המלח האינסופיים ושכבת המים מעל המלח הכל משתקף בצורה מושלמת. השמש עלתה והההרגשה היתה שהיא ממש כאן, שאתה יכול לגעת בה. זה היה אולי הנוף הכי יפה שראינו בחיינו.
המשכנו משם לאי הקקטוסים, שאנחנו החלטנו להעניק לו במקום את השם - אי האלמוגים. כל האי כולו עשוי אלמוגים מאובנים מדהימים שהתיישבו על קצוות הר געש עתיק. אחרי האי המשכנו במרחבי המדבר לאזור המפורסם ביותר שלו- משטחי מלח. לכל מקום שהעין מגיעה רק מלח ומלח. שיחקנו עם תמונות מצחיקות ומשוגעות שיחתמו לנו את החוויה במדבר מיוחד במינו.
לאחר מכן נסענו לאיוני ומשם ללה פאז.
לסיכום ממש נהנו למרות חווית זילות הטבע שחווינו.
תהנו מהתמונות המגניבות פרי יצירתינו!!
יום חמישי, 7 במאי 2015
אל וולקן טרק עצמאי בבוליביה
לאחר שני טרקים בבוליביה שבהם הדריכו אותנו, בישלו לנו, סחבו לנו, האכילו אותנו והשקו אותנו החלטנו שהגיע הזמן לצאת לטרק אחרון ועצמאי במדינה הזו!
התמקמנו בדירה של שאול (בחור ישראלי שגר בלה פז ומפעיל סוכנות טיולים בעיקר לישראלים שדרכו יצאנו לשאר הטרקים שלנו בבוליביה) ובחרנו ביחד עם יאיא (יאיר) (שטיילנו איתו בקרחון הדרומי ואלף המפלים) לצאת לטרק האל וולקן- טרק באזור רווי בהרי געש. האזור בוא נמצא הטרק הוא די מדברי סמוך לגבול עם צ'ילה,
הנוף פתוח ופרוש לפניך ומשקיף להר הכי גבוה בבוליביה- הסחמה האיתני 6542!
לאחר כמה ימי מנוחה ובירורים,השגת מפות משאול וקניית אוכל לטרק כל מה שנשאר זה לצאת!
בבוקר שלמחרת מאיה ואייל קמו לא חשים בטוב והוחלט לדחות את הטרק ביום, אך הכל לטובה כי בזכות הדחייה הצטרף אלינו עוד חבר בשם אור גרינברג. (שירת עם יאיר בצבא) כך יצאנו חבורה של ארבעה באיחור של יום לטרק ה-אל וולקן. הנסיעה לטרק הייתה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים עד עכשיו בטרקים עצמאיים בארגנטינה וצ'ילה- שם פשוט יוצאים ברגל או במונית קצרה לתחילה המסלול שחפץ בו ליבך.
כאן בבוליביה היינו צריכים לקחת אוטובוס לעיירה קטנה, משם ואן לעיירת חור שנקראת הסחמה על שם ההר שמתחתיו העיירה יושבת.
קיווינו למזג אוויר טוב אבל מעבר ללקוות אין הרבה מה לעשות. התחלנו ללכת במעלה נחל שייקח אותנו לאזור ההרים הגבוהים (כל הטרק נע בגבהים שבין 4500-5500).
כיוון שיצאנו עצמאית וכיוון שזוהי בוליביה בטרק הזה לא היו יותר מדי שבילים ויכולנו להסתמך רק על כישורי הניווט שלנו והמפות הטובות של שאול. ראינו שביום הראשון המזג האוויר לא לטובתנו וקבענו להתקדם בנחל עד שנתעייף (לא היו הרבה שעות אור, השעה אחרי כל הנסיעות הייתה אחת והחושך יורד בשש).
מהר מאוד התחיל לרדת עלינו שלג שהתחלף בברד גדול שיכול גם להיחשב לשלג, רק שהוא כאב כשהוא פגע בך.
כך הלכנו במשך שלוש שעות בערך עם מעילי גשם ומתרגלים לנשימה בגובה (בגובה החמצן דליל יותר) תוך כדי שאנחנו עולים.
אחרי עלייה אחת קשוחה יחסית ובנוסף למזג האוויר שלא ניתן לעצור ולנוח בו מצאנו נקודה אפשרית ללינה והתחלנו להקים אוהלים כשהברד ממשיך. התחבאנו בתוך האוהלים, בתקווה שהברד יפסיק ויתן לנו לבשל ארוחת ערב. כשהוא סוף סוף פסק יצאנו החוצה והתחלנו לבשל.
בשקיעה באותו ערב הבנו שכל הברד והמזג אוויר האיום הזה היה שווה הכל בשביל הנוף שהתגלה. הסחמה מולנו בכל הדרו המרשים של ההר הכי גבוה בבוליביה, השקיעה צובעתאת השלג שמכסה אותו ואת העננים שהתפזרו מפסגתו בשלל צבעים של אדום,כתום,צהוב וורוד. זו הייתה אולי השקיעה היפה ביותר שראינו בחיינו והיינו מרותקים לנוף עד שלאט לאט החושך ירד.
ביום הבא, אחרי לילה קר במיוחד שירד למינוסים, התעוררנו לשמיים בהירים לחלוטין ונהננו מכל רגע. המשכנו לעלות לאט לאט, וזכינו לשתי לגונות שכל הנוף מסביבן מושלג מהסופה של היום קודם והתרגלנו לגובה.
מרחוק ראינו כמה פסגות שעל אחת מהן קבענו לנסות לטפס ביום למחרת (קבענו את זה כבר מול המפות בסלון של שאול). התעוררנו ביום למחרת למזג אוויר נהדר לניסיון טיפוס פסגה והתחלנו ללכת לכיוון הפס/אוכף שממנו קיווינו נוכל לעלות. הבעיה בטיפוס פסגות כאן הוא שאין שביל אז הסתכלנו על המפה והסתכלנו על ההר וניסינו להבין מאיפה יהיה הכי קל להעפיל לפסגה. השארנו את התיקים הגדולים מאחור בפס והתחלנו לטפס, כל כמה עשרות מטרים נעצרנו לנשום קצת (הפסגה של ההר שנקרא הקונדורירי היא מעל 5500 והחמצן כאן כבר דל מאד יחסית) וממשיכים ככה לאט לאט. הגענו לקו השלג ובעזרת מקלות ההליכה ויצירת שקעים לרגליים המשכנו לעלות.
הגענו לשלב כלשהו שהשלג כבר דמה יותר לקרח והשיפוע היה כל כך רב שממש היה צריך לטפס עם ידיים ורגליים ועדיין התגלשנו למטה. התיישבנו באי של אדמה עם בולדר שהחזיק אותנו מלהתגלש מטה והתלבטנו מה הלאה.
אייל ומאיה החליטו שהסיכון פה גדול מדי ובכל רגע אחד מאיתנו עלול להתגלגל למטה ולשבור רגל או יד.
גרינברג ויאיר לא עמדו בפיתוי של הפסגה והמשיכו לעלות בעוד מאיה ואייל התגשלו על הקרח\שלג על התחת. יאיר וגרינברג העפילו בסוף לפסגה והראו תמונות די מרשימות. המשכנו באותו יום לעוד כמה לגונות והקמנו מחנה על חופה של אחת מהן.
ביום הכמעט אחרון שלנו ירדנו במורד נחל שמקביל לנחל שעלינו בו ביום הראשון. במורד הנחל כשהוא כבר נפתח וניהיה מישורי יותר נפגשנו עם גייזרים ומעיינות חמים, הפעילים בעקבות הקרבה של המקום לכל הרי הגעש שבסביבה-פעילות גיאו-טרמית. נכנסנו שמחים למעיינות החמים והתחלנו לחשוב על היום שלמחרת. היו לנו שבעה קילומטרים ללכת עד העיירה סחמה ומשם ידענו שיש רק אוטובוס אחד ב6 בבוקר שמגיע לעיירה הקטנה ומשם עוד אוטובוס ללה פז.
יאיר זרק פתאום משפט "אולי נלך בלילה ונגיע ב6 בבוקר לאוטובוס".
הוא כמובן התכוון בצחוק אבל התחלנו לחשוב על האופציה הזאת ברצינות. למה לא בעצם? נלך לישון מוקדם, נתעורר באמצע הלילה, השמיים היו בהירים כל הימים האחרונים בגלל שהירח מלא וזו יכולה להיות חוויה אדירה!
ככל שחשבנו על הרעיון יותר כך יותר אהבנו אותו והחלטנו ללכת על זה! הכנו ארוחת ערב, הלכנו לישון וקמנו ב2 בלילה.
למזלנו היה פחות קר מהלילות הקודמים כי ירדנו משמעותית בגובה.
קיפלנו את המחנה ויצאנו לדרך. הלכנו מהר וכך גם התחממנו, עצרנו מדי פעם לצילומי לילה של ההר שליווה אותנו כבר כל הטיול, הסחמה, עם הירח והכוכבים (כן בלבן לימדת אותי כמה דברים על צילום לילה). היה שקט מושלם וחוץ מכמה לאמות אף אחד לא היה ער. להפתעתנו הלכנו את כל המקטע בשעתיים וחצי וב4 וחצי כבר ישבנו בעיירה מחכים לאוטובוס, חיכינו שעתיים וכבר היינו כולנו קפואים מרוב צינת הבוקר.
הגיע 6 בבוקר, מסביבנו היו גם מקומיים שמחכים לאוטובוס והנהג לא מגיע, 6 וחצי והוא עדיין לא מגיע, אנחנו מתחילים לברר ומגלים שהנהג חגג בלילה הקודם והוא שיכור מדי כדי לנסוע אז אין אוטובוס היום! הסתובבנו בעיירה בחיפוש אחר טרמפ כלשהו לצאת מהחור הזה. מצאנו מישהו שיקפיץ אותנו לצומת הראשית, משם יש אוטובוסים לעיירה הקטנה ומשם ללה פז.
הגענו בסופו של דבר בשעות אחר הצהריים ללה פז המפוצצת אנשים ותנועה תמידית, ומיד התגעגענו למרחבים, לאוויר הנקי ולשקט!
הטרק היה מרשים ואנו מכניסים אותו לשלישייה הפותחת בדרום אמריקה.
נכון להיום
1. מעבר הרוחות - אל צ'אלטן ארגנטינה
2. ויאריקה טרוורס - פוקון צ'ילה
3. אל וולקן - סחמה בוליביה
מתגעגעים לכולם,
מאיה ואייל.
כמובן כמו שהבטחנו תמונות!!!
אל וולקן - בוליביה, סחמה
הירשם ל-
רשומות (Atom)