לאחר שני טרקים בבוליביה שבהם הדריכו אותנו, בישלו לנו, סחבו לנו, האכילו אותנו והשקו אותנו החלטנו שהגיע הזמן לצאת לטרק אחרון ועצמאי במדינה הזו!
התמקמנו בדירה של שאול (בחור ישראלי שגר בלה פז ומפעיל סוכנות טיולים בעיקר לישראלים שדרכו יצאנו לשאר הטרקים שלנו בבוליביה) ובחרנו ביחד עם יאיא (יאיר) (שטיילנו איתו בקרחון הדרומי ואלף המפלים) לצאת לטרק האל וולקן- טרק באזור רווי בהרי געש. האזור בוא נמצא הטרק הוא די מדברי סמוך לגבול עם צ'ילה,
הנוף פתוח ופרוש לפניך ומשקיף להר הכי גבוה בבוליביה- הסחמה האיתני 6542!
לאחר כמה ימי מנוחה ובירורים,השגת מפות משאול וקניית אוכל לטרק כל מה שנשאר זה לצאת!
בבוקר שלמחרת מאיה ואייל קמו לא חשים בטוב והוחלט לדחות את הטרק ביום, אך הכל לטובה כי בזכות הדחייה הצטרף אלינו עוד חבר בשם אור גרינברג. (שירת עם יאיר בצבא) כך יצאנו חבורה של ארבעה באיחור של יום לטרק ה-אל וולקן. הנסיעה לטרק הייתה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים עד עכשיו בטרקים עצמאיים בארגנטינה וצ'ילה- שם פשוט יוצאים ברגל או במונית קצרה לתחילה המסלול שחפץ בו ליבך.
כאן בבוליביה היינו צריכים לקחת אוטובוס לעיירה קטנה, משם ואן לעיירת חור שנקראת הסחמה על שם ההר שמתחתיו העיירה יושבת.
קיווינו למזג אוויר טוב אבל מעבר ללקוות אין הרבה מה לעשות. התחלנו ללכת במעלה נחל שייקח אותנו לאזור ההרים הגבוהים (כל הטרק נע בגבהים שבין 4500-5500).
כיוון שיצאנו עצמאית וכיוון שזוהי בוליביה בטרק הזה לא היו יותר מדי שבילים ויכולנו להסתמך רק על כישורי הניווט שלנו והמפות הטובות של שאול. ראינו שביום הראשון המזג האוויר לא לטובתנו וקבענו להתקדם בנחל עד שנתעייף (לא היו הרבה שעות אור, השעה אחרי כל הנסיעות הייתה אחת והחושך יורד בשש).
מהר מאוד התחיל לרדת עלינו שלג שהתחלף בברד גדול שיכול גם להיחשב לשלג, רק שהוא כאב כשהוא פגע בך.
כך הלכנו במשך שלוש שעות בערך עם מעילי גשם ומתרגלים לנשימה בגובה (בגובה החמצן דליל יותר) תוך כדי שאנחנו עולים.
אחרי עלייה אחת קשוחה יחסית ובנוסף למזג האוויר שלא ניתן לעצור ולנוח בו מצאנו נקודה אפשרית ללינה והתחלנו להקים אוהלים כשהברד ממשיך. התחבאנו בתוך האוהלים, בתקווה שהברד יפסיק ויתן לנו לבשל ארוחת ערב. כשהוא סוף סוף פסק יצאנו החוצה והתחלנו לבשל.
בשקיעה באותו ערב הבנו שכל הברד והמזג אוויר האיום הזה היה שווה הכל בשביל הנוף שהתגלה. הסחמה מולנו בכל הדרו המרשים של ההר הכי גבוה בבוליביה, השקיעה צובעתאת השלג שמכסה אותו ואת העננים שהתפזרו מפסגתו בשלל צבעים של אדום,כתום,צהוב וורוד. זו הייתה אולי השקיעה היפה ביותר שראינו בחיינו והיינו מרותקים לנוף עד שלאט לאט החושך ירד.
ביום הבא, אחרי לילה קר במיוחד שירד למינוסים, התעוררנו לשמיים בהירים לחלוטין ונהננו מכל רגע. המשכנו לעלות לאט לאט, וזכינו לשתי לגונות שכל הנוף מסביבן מושלג מהסופה של היום קודם והתרגלנו לגובה.
מרחוק ראינו כמה פסגות שעל אחת מהן קבענו לנסות לטפס ביום למחרת (קבענו את זה כבר מול המפות בסלון של שאול). התעוררנו ביום למחרת למזג אוויר נהדר לניסיון טיפוס פסגה והתחלנו ללכת לכיוון הפס/אוכף שממנו קיווינו נוכל לעלות. הבעיה בטיפוס פסגות כאן הוא שאין שביל אז הסתכלנו על המפה והסתכלנו על ההר וניסינו להבין מאיפה יהיה הכי קל להעפיל לפסגה. השארנו את התיקים הגדולים מאחור בפס והתחלנו לטפס, כל כמה עשרות מטרים נעצרנו לנשום קצת (הפסגה של ההר שנקרא הקונדורירי היא מעל 5500 והחמצן כאן כבר דל מאד יחסית) וממשיכים ככה לאט לאט. הגענו לקו השלג ובעזרת מקלות ההליכה ויצירת שקעים לרגליים המשכנו לעלות.
הגענו לשלב כלשהו שהשלג כבר דמה יותר לקרח והשיפוע היה כל כך רב שממש היה צריך לטפס עם ידיים ורגליים ועדיין התגלשנו למטה. התיישבנו באי של אדמה עם בולדר שהחזיק אותנו מלהתגלש מטה והתלבטנו מה הלאה.
אייל ומאיה החליטו שהסיכון פה גדול מדי ובכל רגע אחד מאיתנו עלול להתגלגל למטה ולשבור רגל או יד.
גרינברג ויאיר לא עמדו בפיתוי של הפסגה והמשיכו לעלות בעוד מאיה ואייל התגשלו על הקרח\שלג על התחת. יאיר וגרינברג העפילו בסוף לפסגה והראו תמונות די מרשימות. המשכנו באותו יום לעוד כמה לגונות והקמנו מחנה על חופה של אחת מהן.
ביום הכמעט אחרון שלנו ירדנו במורד נחל שמקביל לנחל שעלינו בו ביום הראשון. במורד הנחל כשהוא כבר נפתח וניהיה מישורי יותר נפגשנו עם גייזרים ומעיינות חמים, הפעילים בעקבות הקרבה של המקום לכל הרי הגעש שבסביבה-פעילות גיאו-טרמית. נכנסנו שמחים למעיינות החמים והתחלנו לחשוב על היום שלמחרת. היו לנו שבעה קילומטרים ללכת עד העיירה סחמה ומשם ידענו שיש רק אוטובוס אחד ב6 בבוקר שמגיע לעיירה הקטנה ומשם עוד אוטובוס ללה פז.
יאיר זרק פתאום משפט "אולי נלך בלילה ונגיע ב6 בבוקר לאוטובוס".
הוא כמובן התכוון בצחוק אבל התחלנו לחשוב על האופציה הזאת ברצינות. למה לא בעצם? נלך לישון מוקדם, נתעורר באמצע הלילה, השמיים היו בהירים כל הימים האחרונים בגלל שהירח מלא וזו יכולה להיות חוויה אדירה!
ככל שחשבנו על הרעיון יותר כך יותר אהבנו אותו והחלטנו ללכת על זה! הכנו ארוחת ערב, הלכנו לישון וקמנו ב2 בלילה.
למזלנו היה פחות קר מהלילות הקודמים כי ירדנו משמעותית בגובה.
קיפלנו את המחנה ויצאנו לדרך. הלכנו מהר וכך גם התחממנו, עצרנו מדי פעם לצילומי לילה של ההר שליווה אותנו כבר כל הטיול, הסחמה, עם הירח והכוכבים (כן בלבן לימדת אותי כמה דברים על צילום לילה). היה שקט מושלם וחוץ מכמה לאמות אף אחד לא היה ער. להפתעתנו הלכנו את כל המקטע בשעתיים וחצי וב4 וחצי כבר ישבנו בעיירה מחכים לאוטובוס, חיכינו שעתיים וכבר היינו כולנו קפואים מרוב צינת הבוקר.
הגיע 6 בבוקר, מסביבנו היו גם מקומיים שמחכים לאוטובוס והנהג לא מגיע, 6 וחצי והוא עדיין לא מגיע, אנחנו מתחילים לברר ומגלים שהנהג חגג בלילה הקודם והוא שיכור מדי כדי לנסוע אז אין אוטובוס היום! הסתובבנו בעיירה בחיפוש אחר טרמפ כלשהו לצאת מהחור הזה. מצאנו מישהו שיקפיץ אותנו לצומת הראשית, משם יש אוטובוסים לעיירה הקטנה ומשם ללה פז.
הגענו בסופו של דבר בשעות אחר הצהריים ללה פז המפוצצת אנשים ותנועה תמידית, ומיד התגעגענו למרחבים, לאוויר הנקי ולשקט!
הטרק היה מרשים ואנו מכניסים אותו לשלישייה הפותחת בדרום אמריקה.
נכון להיום
1. מעבר הרוחות - אל צ'אלטן ארגנטינה
2. ויאריקה טרוורס - פוקון צ'ילה
3. אל וולקן - סחמה בוליביה
מתגעגעים לכולם,
מאיה ואייל.
כמובן כמו שהבטחנו תמונות!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה