בפעם שעברה שכתבנו לכם הגענו לפנמה בהפלגה! מפנמה נסענו באוטובוס לילה לסאן חוזה-קוסטה ריקה ובילינו שם כמה ימים בעיר הגדולה- אפילו הספקנו לבקר בגן חיות שמה ראינו אריה,יגואר,קופים,דב נמלים ענק,תנינים ושלל ציפורים.
בשל הזמן שהולך ובורח לנו בין האצבעות העדפנו להתמקד במדינה אחת במרכז אמריקה לעומת פיזור זמן בכמה מדינות שונות. החלטנו ללכת על גואטמלה מכיוון שיש בה שילוב בין תופעות טבע מרשימות מאד כמו הרי געש פעילים שניתן ממש ללכת בקרבתם ואפילו לראות אותם מתפרצים ותצפיות עוצרות נשימה כמו באף האינדיאני המשקיף על לגונת אטיטלן, לתרבות חדשה/ישנה ומעניינת הלוא היא תרבות המאיה.
נחתנו בגואטמלה-סיטי (עיר לא סימפתית במיוחד) וישר תפסנו מונית משותפת לאנטיגואה- עיירה ספרדית קולוניאלית קלאסית תיירותית ונעימה שממנה יוצאים להרבה אטרקציות הכוללות את הרי הגעש באזור. שניים מהם משכו אותנו במיוחד- האקטננגו והפקאיה. הטיפוס לתצפית על האקטננגו כולל טרק קצר של יומיים והחלטנו להתחיל ממנו.
מאנטיגואה נסענו כשעה וחצי עד לבסיס הר הגעש, הגענו לשם בסביבות הצהריים ומשם התחלנו לעלות עלייה מפרכת עם כל ציוד הלינה על הגב במשך כחמש שעות. הדרך מחולקת לשלושה רבדי נוף: אזור חקלאי-בעיקר גידולי תירס,אזור מיוער וככל שמתקרבים ללוע ההר הדרך נהיית חשופה ומדברית. המחנה שלנו היה בחלק החשוף, ממש ממעגל המדורה ניתן היה לראות מולנו נוף משוגע להר הגעש "אל פואגו" או האש בספרדית. אנחנו טיפסנו על הר געש ליד שהוא לא הר געש פעיל ולכן בטוח לטפס אותו. לעומתו הר הגעש "אל פואגו" דואג להזכיר לנו כל 20-30 דקות שהוא שם, כל זה בצורת התפרצות ממשית שביום נראת כעמוד עשן שחור הנפלט מלוע ההר ובלילה פיצוץ של לבה ואבנים לוהטות המתגלגלות לצד ההר וכל זה בצבעים של כתום ואדום! ישבנו לנו סביב המדורה כאשר פתאום נשמע רעש של פצצה. את ההתפרצות ניתן לראות עוד לפני הרעש עצמו, הרעש נגרם למעשה מהאבנים והלבה שנופלות על מדרונות ההר. הדבר המיוחד היה שבמשך כל הערב, בזמן שפואגו מגהק מולנו כל חצי שעה בצד השני שלנו אנו רואים את השמיים מבזיקים בברקים ורעמים אדירים! השמיים העלו לכבודנו ערב פירוטכניקה מיוחד במינו שרק הטבע מסוגל ליצור. הלכנו לישון כשמתוך האוהל אנחנו עוד שומעים את פואגו. קמנו בארבע בבוקר והמשכנו בעלייה ללוע ההר שעליו אנחנו מטפסים. לקח שעתיים והגענו בדיוק לזריחה ב6 בבוקר. היינו מעל שכבת עננים שכיסתה את העמקים מתחתינו ורק פסגות הרי הגעש הרבים של גואטמלה בצבצו מבעד לעננים. השמש עלתה והאירה את הרי הגעש ובייחוד את פואגו. בשלב זה של היום, כאשר מואר, כבר אי אפשר לראות את הלאבה האדומה אלא רק פטריית עשן אדירה שמתנשאת מעל לוע ההר ומתרחקת אט אט עם הרוח. בהחלט אחד הטיולים המיוחדים מאוד שחווינו ביבשת. ההתרגשות היתה כמו של ילד קטן שרואה רכבת או מטוס פעם ראשונה בחייו כך עמדנו מול ההר געש האיתן הזה וכל התפרצות גורמת לך לקפץ מעלה ומטה מרוב התלהבות. ביום למחרת, כשהשרירים עוד קצת כואבים מהטיפוס על ההר הגעש, יצאנו להר הגעש השני שלנו באזור בשם פקאיה. זה כבר היה טיול יום קצרצר וקליל אך ההר געש לא פחות מגניב. היה לנו מדריך שקצת הסביר לנו על הסביבה. הוא הצביע לנו על מפעל במורדות ההר וסיפר שהמפעל משתמש בחום של האדמה מההר געש כדי לייצר חשמל לסביבה. אנרגיה-גאוטרמית! היופי הוא שהמפעל הזה הוקם על ידי ישראלי, והטכנולוגיה באה גם כן מישראל! גם פה מטפסים בצמחיה ירוקה ומזג אויר לח עד שמגיעים לנקודה שממנה רואים את פסגת ההר בבירור ואת נהרות הלבה (שהתקשו) הנשפכים מהלוע. ההר פקאיה גם הוא פעיל וחוץ מעשן שאפשר לראות שיוצא מהלוע, האדמה מתחת לרגליים שלנו עוד חמה. עד כדי כך שאפשר למצוא חורים שבהם אפשר לצלות מרשמלו ונקניקיות! כן, כן, הגיע מדריך גאון אחד שחשב על המתודה שתפרסם את ההר הזה- אפשר לצלות בעזרת החום מרשמלו! וכך בדיוק עשינו.
מאנטיגואה המשכנו לסן פדרו שזה כפר קטנטן שיושב על לגונה גדולה מאוד שתחומה בכמה הרי געש כנראה לא פעילים. אנחנו חושבים שהלגונה נוצרה מלוע הר געש שקרס לתוך עצמו אך לא היה לנו עם מי לאמת את זה. כאן עלינו לתצפית בזריחה להר שנקרא האף האינדיאני בגלל הדמיון שלו לאף גדול (כנראה שאפשר גם לקרוא לו האף היהודי!). הנוף היה מדהים, זריחה מלאת צבעים שצבעה את השמיים, את הלגונה ואת הרי געש כשהבולט ביניהם הוא הר הגעש סן פדרו.
מכאן עברנו כבר לצפון המדינה, אזור טיפה מרוחק יותר מהמרכז. נסענו לשמורת טבע מפורסמת בגואטמלה- סמוק שמפיי. באזור הזה של גואטמלה מדברים המון שפת מאיהקצ'ין- השפה העתיקה יותר של שבטי המאיה שחיו כאן ובאזור בליז ומקסיקו. השם "סמוק שמפיי" מגיע מהשפה הזו והמשמעות היא מים מתחת לאדמה. זו בעצם שמורה בתוך יער עבה ולח שבתוכו נמצאות בריכות טורקיז יפיפיות. לכאן עשינו טיול עצמאי, לכן לא יכולנו להבין עד הסוף את הגיאולוגיה של המקום. הבנו בעיקר שהנחל עצמו התחתר בתוך מערה אחת ארוכה שנמשכת מתחילת הבריכות עד סופן והבריכות עצמן הן מהצטברות של מים מההרים. לא סיפרו לנו איך הן קיבלו את הצבע הטורקיז המיוחד שלהן. קפצנו לבריכות הנעימות ופגשנו בחור בשם מרווין שהוא פקח בשמורה. הוא הראה לנו מערת נטיפים שנמצאת ממש מתחת לאחת הבריכות. הנטיפים כל כך קרובים למים שהראש שלך בקושי מציץ ברווח שביניהם. המערה הייתה מדהימה אך לצערנו אין לנו תמונות להראות ממנה! מסמוק שמפיי נסענו לאתר עתיקות של אנשי המאיה. עליו כבר יסופר בפוסט הבא!
עד כאן חלק א' של גואטמלה המתרכז במצאי של הטבע בגואטמלה. בהמשך נספר על תרבות המאיה והביקור שלנו בעיר הגרנדיוזית "טיקאל".
