פוסט סיום שמונה חודשי טיול בדרום אמריקה

פוסט הסיום!

אזז קינחנו את הטיול שלנו בדרום ומרכז אמריקה כשהמשפחה של מאיה (ההורים ואחותה) הצטרפו אלינו לבלות שבוע שלם באיזור החוף הקאריבי של מקסיקו-קנקון והסביבה! (נשמע חלומי נכון?!!)
נסענו ביחד לאיסלה מוחרס שם הגשמנו את החלום הותיק והגדול ביותר שלנו ממש פסגת השאיפות בחיינו..- שנרקלנו עם כרישי לוויתן! כריש הלוויתן הוא למעשה לפי הגדרה כריש ולא לוויתן. שמו כגודלו מרמזים על גודלם כמו של לוויתנים (לוויתנים הם יונקים ועל כן הם לא מאותה משפחה כמו כרישים) והוא מגיע ל10 מטר ואף תועדו גדולים יותר. הם אוכלים רק פלנקטון (ייצורים זעירים שחיים במים עם יכולת תנועה מאד מוגבלת, הם יכולים רק "לזרום עם הזרם") בעזרת מסננת שנמצאת בפה העצום שלהם.
לא ברור למה הכרישי לוויתן מגיעים דווקא הנה ובכללי לא ידוע הרבה על הנדידה של כרישי לוויתן. כנראה שהם מגיעים בשביל המזון הרב שנמצא פה דווקא בעונה הזו של השנה ואולי גם בשביל להמליט. בכל אופן המחזה היה מרהיב אם כי מאד תיירותי והיו איתנו עוד המון אנשים במים.

מאיסלה מוחר'ס נסענו ביחד לעיר דרומית לקנקון שנקראת טולום. טולום ידועה בעיקר בשל החופים המדהימים והטרופיים שנמצאים בקרבתה- חופים בתוליים עם חול לבן, מי טורקיז והמון עצי קוקוס. אך לאכזבתנו הרבה כל רצועת החוף הזו מלאה כרגע באצות חומות ולא סימפתיות שיוצרות ריח לא נעים במיוחד. לא כל כך ברור מה גרם לפריחת האצות הזו ובחור שעובד במועדון צלילה בעיר סיפר ש8 שנים הוא כאן ולא ראה מעולם דבר כזה, הוא האשים את ההתחממות הגלובלית בקלילות יתר שממש נשמעה כאילו למדינת ותושבי מקסיקו אין שום חלק בזה.
המקומיים מנסים לגרוף כל יום את האצות מהמים בחופים שמגיעים אליהם תיירים אבל זו מלחמה שהם הפסידו עוד לפני שהתחילה. כל יום נערמות גבעות על גבי גבעות של אצות לאורך כל החוף וגם בתוך המים.

אנחנו מצאנו לעצמנו תעסוקות אחרות לדוגמא, אתר ארכיאולוגי מדהים שנמצא ליד טולום שכנראה יושב על ידי עשירי המאיה שחיו על יד המים, נהננו מסנוטות רבות באיזור (תופעה מרתקת של מאגרי מים מתוקים הנוצרו עקב קריסה של אבן הגיר פנימה. כל סנוטה נראית קצת שונה- חלקן מערות וחלקן פתוחות, יש מלוחות יותר ומלוחות פחות. התיירותיות שבהן גם ממש צלולות וכיף נורא לשנרקל בהן).
ביקרנו גם בחוף מיוחד שמגיעים אליו צבי ים לאכול מה"עשב הים" וראינו גם חתולי ים וסוסון ים!
הייתה סיומת מדהימה עם המשפחה ונהננו מאוד לחלוק איתם את הטיול שלנו.
אחרי שמונה חודשים של טיול מאיה חזרה לארץ להתחיל להתארגן ללימודים של מורי דרך ותואר בלימודי ארץ ישראל במכללת כנרת.

ואייל נשאר לעוד קצת בשביל להתנדב בחוות סוסים באי קוזומול, ההתנדבות היתה חווית מעניינת- הרבה למידה על אופן הטיפול בסוסים שנפגעו מפעילות יתר והתעללות בחלק מהמקרים ע"י בני אדם אחרים.
חיי היומיום של הסוסים הם לא מאד מורכבים אך כמו שלמדתי מליליאנה (בעלת החווה), צריכים להיות מאד עקביים בלוחות זמנים ומיקומים.
את היום בחווה מתחילים בשעה 10-11 בבוקר כדי להאכיל את הסוסים, לאחר שהאוכל מוכן כהלכה (תערובת של מזון סוסים,תרופות,שמן,מלח,שיבולת שועל ומים) מגישים לכל סוס באורוותו במקום המיועד לו בלבד.
לאחר מכן ניגשים למטלות נקיון החווה הכוללות: החלפת המים בשוקת,איסוף גללים מהאורוות וסביבתם,מקלחות לחלק מהסוסים וסידור כללי של החווה.
בשעה 16:30 בדיוק מתחילים להכין את ארוחת הצהרים, ולאחר שמגישים להם את הארוחה ניגשים להכין את הקינוח- פיזור עשב באיזורים מסויימים כדי שהסוסים יוכלו להרגיש שזה "טבעי".
סך הכל למדתי די הרבה בחווה יחד עם ליליאנה, היו קצת ויכוחים פה ושם בעיקר בשל שפה לא משותפת וגיל שונה אבל סך הכל היתה חוויה טובה. באשר לחווה עצמה, במבט על התמונה הכוללת החווה לא כל כך ממלאת את המטרה שהציבו לה, שהיא בעצם טיפול בילדים עם מוגבלויות בעזרת ריפוי סוסים, רוב הסוסים לא כל כך מסוגלים לעבוד עם ילדים או אנשים בכללי מתוך חוסר אמון בהם. (קצת בצדק)
אז החיים בחווה נעים בין ליליאנה לסוסים שבשבילה הם כמו הילדים שלה לשאר החיים באי קוזומל.
עוד חווית התנדבות בקוזומל היתה עם צבי ים!!
החופים בקוזומל הם יעד הטלה מאד נחשב אצל צבי הים הירוקים, כרגע נשאר להם רק חוף אחד להטיל בו אבל המחלקה האקולגית בקוזומל מנסה לעשות כל מה שהם יכולים כדי לשמור עליו. (ללא כל עזרה כלכלית מהעירייה או הממשלה)
לכן העבודה נעשית לרוב עם מתנדבים קבועים ומתנדבים מזדמנים מטעם הקהילה. וכמובן סיורי התנדבות בסכום של 25$ המוצע לקהל הרחב. אני הצלחתי להשתחל על תקן מתנדב זמני שלא צריך לשלם.
העבודה שלהם די מדהימה ומשלבת גם שמירת חוף, הצלת צבים ומחקר.
כל סוף שבוע מגיעה קבוצת מתנדבים אחרת מהקהילה של האי קוזומל כדי לחפור קנים של צבי ים ירוקים שכביכול כבר בקעו או היו אמורים לבקוע. קצת סדר בעניינים, צבת ים ירוקה מטילה בסדר גודל של כ100 ביצים בכל קן, רוב הביצים בוקעות והצבים זוחלים לים אחרי  כ52-56 ימים. אלה שבקעו אך לא הצליחו לצאת מהחול ימותו ולא יגיעו לים, כאן נכנסים המתנדבים, הם מגיעים וחופרים את הקינים ומוציאים את הצבים שבקעו אך לא יצאו מהחול. אוספים את כל הצבים הקטנים ומשחררים אותם בסוף היום. החלק המחקרי בודק סטטיסטיקה של כמה ביצים בקעו,כמה היו עקרות וכמה לא שרדו את הרגעים הראשונים.

לסיום,
אחד האוצרות הגדולים של קוזומל טמונים בעולם התת מימי שלה.
באי הזה נמצאים בין האתרים היפים בעולם לצלילה, כמובן שבתור חובב לא קטן של העולם הזה חיפשתי את האתרים הכי יפים!
כאן נכנס לתמונה מדריך צלילה ישראלי שעבר לגור כאן בקוזומל והמטרה היחידה שלו בעולם היא להעלות חיוך על פרצופם של אנשים. את עומר הכרתי כבר באילת מתוך חברים משותפים שלנו.
נפגשנו, ובלי הרבה התלבטויות עשינו שני ימי צלילה: הראשון במערות פאלאנקר והשני באתר הכי נחשק אך גם הכי רחוק- פונטה סור או הנקודה הדרומית.
הצלילה היתה מדהימה! אתרים מיוחדים במינם, ריף ענקי עם שלל צבעים, דגים מוכרים וגם קצת פחות..כרישים,צבים,חתולי ים ועוד עושר רב.
האתר פונטה סור היה באמת חוויה אחרת לחלוטין- מבנה אלמוגים ענקי שבמהלך הצלילה חוקרים אותו מבפנים בתוך מערות מדהימות!
אין מה להוסיף. נהנתי בקוזומל אך מלא ציפייה לחזרה הביתה לישראל.
אייל.

הטיול רשמית הסתיים, אבל אנחנו יודעים שזה לא יהיה הטיול האחרון שלנו ברחבי העולם.
רצינו להגיד תודה לכל מי שטייל איתנו דרך הקריאה ומקווים מאוד שנהניתם מהבלוג שלנו, ומכיוון שכל כך נהננו לכתוב אותו החלטנו לא לסיים אותו כאן ולהמשיך להוסיף פוסטים בכל טיול מיוחד שנעשה מע-כ-ש-י-ו ! לכן אנחנו נותנים לכם לבחור מאיפה אתם רוצים לראות את הפוסט הבא שלנו.

הסקר נמצא בצד ימין של העמוד..

ולסיכום כמה מהשיאים שהיו לנו בטיול בדרום ומרכז אמריקה:

1. העיר האהובה עלינו: אושויה, דרום ארגנטינה
2. האסאדו הכי טוב שאכלנו: אסאדו אינטרנשיונאל בהוסטל באושויה
3. טרק מס' 1 בעינינו: מעבר הרוחות- אל צ'אלטן, ארגנטינה
4. הבירה האהובה עלינו: הבירה הביתית מהטרק באל בולסון, ארגנטינה
5. הטרק הכי קשה: טרק הצ'וּקי-קִירָאוּ למאצ'ו פיצ'ו עם עליות של יותר מ2150 מטר ב9 שעות ביום. פרו
6. הצלילות הכי מרשימות: איי הגלפאגוס, אקוודור
7. הרגע הכי מפחיד בטיול: תיקו!! ההיסחפות של מאיה בנהר ממי קרחונים,מעבר הרוחות. והתהפכות הרפסודה בנהר גועש בבוליביה...
8. השקיעה הכי מיוחדת: השקיעה על הסחמה (ההר הכי גבוה בבוליביה) בטרק "אל וולקן" בבוליביה.
9. החברים הכי טובים: החברים מטרק הקרחון הדרומי בבוליביה- השבורים של שאול.
10. החיה הכי גדולה שראינו: כריש לוויתן במקסיקו, איסלה מוחרס.
11. התפרצויות הר געש: הויאריקה בצי'לה, הקוטופוקסי התפרץ חודש אחרי שעלינו לקצה הקרחון שלו, ההתפרצויות החוזרות של הר הגעש "אל פואגו" בגואטמלה.
12. הארוחה הכי טובה שאכלנו בהוסטל: בשר בתנור שהוכן על ידי ארגנטינאי באל צ'לטן, ארגנטינה.
13. המסעדה הכי טובה: מסעדת הבשרים אורוגוואית עם אבא של מאיה בלימה.
14. ההוסטל הכי מגניב: השאלטר בברילוצ'ה וההוסטל בק-פקרס באושויה.
15. האטרקציה הכי טובה: סיור צפרות במינדו, צפון אקוודור.
16. החופים הכי יפים וכיפיים: החופים המבודדים שהגענו אליהם עם סירת מפרש באיי הסאן בלאס.
17. העתיתקות הכי מעניינות: עתיקות המאיה - העיר טיקאל בגואטמלה.

מקווים שנהניתם מהבלוג לפחות כמו שאנחנו נהננו לכתוב אותו.
מאיה ואייל. ;) .

שבוע עם המשפחה של מאיה - מקסיקו, טולום/איסלה מוח'רס/קנקון

גואטמלה - פרק ב' עתיקות המאיה, מקסיקו וכל מה שביניהם...

גואטמלה פרק ב' - תרבות המאיה בעיר בעתיקה טיקאל

התחנה האחרונה שלנו בגואטמלה היא העיר העתיקה של תרבות המאיה -"טיקאל"!
לעיר העתיקה "טיקאל" יצאנו מעיר נחמדה בשם פלורס שיושבת על אגם גדול עם שקיעות יפות, ההוסטל שלנו היה ממוקם על אי שמקושר בגשר לעיר המרכזית, מקום די פסטורלי.

טיקאל זו עיר גדולה ועתיקה השייכת לתרבות המאיה שיושבת במעמקי הג'ונגלים של צפון גואטמלה. שבטי המאיה התפזרו ברחבי המדינות גואטמלה, בליז, הונדורס ומקסיקו. העדויות הראשונות של תרבות המאיה מתוארכות לסביבות שנת 1800 לפני הספירה והיא הגיעה לשיאה בין המאה השלישית למאה התשיעית לספירה כשאוכלוסייתה מנתה כ14 מיליון תושבים. תרבות המאיה דעכה מעצמה ובלי הוכחה מוצקת לכיבוש הספרדי שהגיע אחרי קיצה של תרבות המאיה. כנראה היא דעכה עקב בצורת ארוכה וקשה שגרמה למחסור רב במים ובאוכל (המזון העיקרי שעליו התבססו המאיה הוא תירס שצורך הרבה שטח חקלאי ומים). הבצורת גרמה למרד של העם נגד מעמד הכוהנים שהיה אחראי על ריצוי האלים ודאגה לתנאי האקלים. חלק מתרבות המאיה קיימת עד היום והרבה מאוד מתושבי גואטמלה שפגשנו דיברו, בנוסף לספרדית, את שפת המאיה שנקראת מאיה-קאצ'י זאת בנוסף ללבוש שלהם שכנראה גם לא השתנה במיוחד (כמובן מלבד הג'ינס).

הייחוד בעינינו בסיור בעתיקות של "טיקאל" הוא המדריך המעולה שהיה לנו, הוא שילב נושאים של בוטניקה וזאולוגיה לתוך ההדרכה שלו ולמדנו ממנו הרבה מאוד על הטבע באיזור. בהליכה בג'ונגל בדרך מאתר לאתר פגשנו בקופי-עכביש (spider monkeys), דביבונים, קן של טרנטולה והכי נדיר- דוב נמלים קטן ולבן! המדריך גם סיפר שלא פעם הוא ראה יגואר חוצה את השבילים של העיר העתיקה שבהם הלכנו. מלבד זאת הוא לימד אותנו על הצמחייה המקומית- צמח שעליו מתקפלים לתוך עצמם במגע הקטן ביותר של אצבעותינו ועץ עתיק שנקרא עץ החיים- אנשי המאיה האמינו שעצים מהסוג הזה הם שמחזיקים את כל השמיים.
חלק מהמקדשים שראינו היו מכוסים לגמרי בצמחייה ועצים, ורק את חלקם חשפו לחלוטין.
בגלל התנאים הלחים ששוררים במקום יש צורך "לנקות" את המקדשים באופן שיטתי כל הזמן- תוך עשרות שנים המבנים מתכסים בצמחייה כה רבה כך שכל מה שנראה מבחוץ זו גבעה קטנה ומוריקה (כל פעם מחדש אנו נדהמים מהיכולת של הטבע לחסות את הצלקות שאנו משאירים בו). המבנים גבוהים ומתנשאים מעל העצים כך שכאשר טיפסנו על אחד מהמקדשים יכולנו לראות את ראשיהם של מקדשים אחרים הפזורים בשטח, מבצבצים מעל צמרות העצים.
המקדשים היו מרשימים וגדולים והייחוד הגדול הוא השימוש שאנשי המאיה עשו בהם. המקדשים או הפירדמות שומשו בחלקם לקבורה של מלכים ובנוסף אנשי המאיה השתמשו בהם לתארך את עונות השנה בעזרת צפייה וחיזוי מחזורי השמש, הירח והכוכבים, מול הפירדמות הוקמו מזבחים להקרבת קורבנות של חיות ולפעמים גם בני אדם.
בני מאיה סיגלו למקדשיהם טכנולוגיה מדהימה שבעזרת חדר בעל חלל ריק הנמצא בראש הפרמידה אדם מסוגל לעמוד ולדבר כך שכל הסביבה הקרובה לפרמידה מסוגלת לשמוע אותו (טכנולוגיה אקוסטית מרשימה מאד). כך מנהיגיהם של המאיה עמדו מול העם שלהם ונשאו נאומים בנושאים שונים.

טיקאל הייתה מרשימה מאד בגודלה ובסוף הסיור המודרך הסתובבנו קצת לבדנו על השבילים הנידחים יותר של העיר בתקווה לראות יגואר חוצה את השבילים, אמנם זה לא קרה אך מצאנו רחבה שכנראה שימשה לבתים של  אצולת בני המאיה ועוד פירמידה שרובה עוד מכוסה בצמחייה.

מצפון גואטמלה נסענו באוטובוסים ארוכים ומייגעים לחצות את הגבול למקסיקו.
במקסיקו התמקמנו בעיירה סאן כריסטובל לכמה ימים. סאן כריסטובל שוכנת בהרים של מקסיקו ולכן היא מזג האויר קריר יותר. העיירה יפיפייה, תיירותית ונעימה. חגגנו יום הולדת למאיה במסעדה ארגנטינאית לבשרים משובחים ובבר יין שמגיש יינות מעולים וזולים!
מסאן כריטובל יצאנו לשני טיולים יומיים קצרים. הראשון היה לקניון סומידרו.

קירותיו של קניון סומידרו מגיעים לגובה של 1000 מטר וזורם בו נחל רחב ושקט.
הטיול כולל שייט בנחל ומלבד המראות של הקירות הגבוהים והמרשימים המתנשאים מעלינו, זכינו לראות תנינים בטבע!

הטיול השני היה למפלי צ'יפלון. מפלים מרשימים שהגבוה מביניהם מגיע ל120 מטר! הנחל עצמו בצבע טורקיז מהמם וישנם המון תיירים מקסיקנים המגיעים למקום עם ציוד לעשות "על האש" וקמפינג- ממש כמו בירדן! נהננו ממי הטורקיז והשחייה בהם והכרנו משקה חדש ומשונה- "מיצ'לדה". הבסיס הוא בעצם בירה שמכניסים לתוכה רטבים שונים וחריפים (כיאה לתרבות המקסיקינים), מלח ולימון.  היה.....מעניין.  באמת... מעניין, כנראה שזה עניין של טעם נרכש.

מסאן קריסטובל המשכנו לעיר מרידה- בירת מדינת יוקטן שבמקסיקו! מסתבר שהעיר היא גם בירת הערסלים של מקסיקו ולמרות שקנינו ערסלים כבר ביעדים אחרים שביקרנו בהם לא יכולנו לעמוד בפיתוי וקנינו עוד כמה בחנות מפעל לערסלים.
מרידה שימשה לנו (מלבד הערסלים) לבסיס יציאה להריסות של צ'יצ'ן איצה (Chichen Itza)- אחת הפרמידות (פרמידת אל קסטיו) הוכרזה לחלק משבעת פלאי העולם החדשים. העתיקות היו מאד שונות מטיקאל בכך שהן היו מתויירות כמו המאצ'ו פיצ'ו בערך ואף יותר. המוני אנשים הסתובבו איתנו סביב ההריסות המרשימות. בעיקר אהבנו את המגרש משחק הכדור שבנו לעצמם בני המאיה- מגרש עצום עם ציורים על הקירות שתיארו את המשחק שהיו משחקים שם, במות מכל צד שעליהם ישבו הצופים הרבים. המשחק מורכב משני חישוקים בגובה 7 מטר בצדדי המגרש. השחקנים היו צריכים לזרוק כדור גומי השוקל 2 ק"ג דרך החישוק בעזרת מכות בלבד בידיהם ורגליהם, התיאוריה הרווחת היא שהמשחק היה נערך כחלק מטקס דתי לחילוף בין מלכויות לדוג' אב ובן. (לא ידוע אם המנצחים או המפסידים, אך מישהו מהם הוקרב בסוף המשחק). עוד דבר שהרשים אותנו הוא הפירמידה הגדולה ביותר בצ'יצ'ן איטסה (אל קסטיו). בפירמידה הזו, ביום הארוך ביותר וביום הקצר ביותר בשנה משתקף אור מהחלון שבפסגת הפירמדיה ויוצר משולשים על רחבת העיר והמדרגות. המשולשים ייצגו נחש בעיני המאיה שמסמל שינוי וחוכמה.
בסוף הסיור בצ'יצ'ן איצה לקחו אותנו לסנוטה שנמצאת ממש מעבר לפינה. סנוטה זה בור מים כזה שנוצר מקריסה של קירות גיר מה שחושף בריכת מים מתוקים מתחת לקרקע.
בתרבות המאיה, מעבר לשימוש הברור של מי שתייה, השתמשו בסנוטות מסוימות להקרבת בני אדם לאלים (נאמר לנו בצ'יצ'ן איצה ההקרבות נעשו בסונטות לאל המלחמה) - בצ'יצ'ן איצה למשל מצאו מאות גופות בני אדם שעונדים תכשיטים רבי ערך שהושלכו לתוך שתי סנטות בקרבת האתר.
הסנוטה שביקרנו בה הייתה עמוקה מאוד עם מדרגות שחצב האדם המודרני ומובילות לתוכה. המקום היה גם מאוד תיירותי אך הסנוטה הייתה יפיפייה.

הפוסט הבא יוקדש לחופשה המשפחתית שנבלה עם המשפחה של מאיה באזור החופים הקאריביים של מקסיקו! הטיול כמעט הגיע לסיומו ובקרוב גם פוסט הסיום!....

ולא שכחנו את התמונות:

ערי המאיה טיקאל וצ'יצ'ן איצה - גואטמלה, פלורס/מקסיקו, מרידה
מפלי שיפלון וקניון סומידרו - מקסיקו, סאן קריסטובל

תהנו...

גואטמלה - הרי געש ותרבות המאיה פרק א

גואטמלה חלק א'

בפעם שעברה שכתבנו לכם הגענו לפנמה בהפלגה! מפנמה נסענו באוטובוס לילה לסאן חוזה-קוסטה ריקה ובילינו שם כמה ימים בעיר הגדולה- אפילו הספקנו לבקר בגן חיות שמה ראינו אריה,יגואר,קופים,דב נמלים ענק,תנינים ושלל ציפורים.

בשל הזמן שהולך ובורח לנו בין האצבעות העדפנו להתמקד במדינה אחת במרכז אמריקה לעומת פיזור זמן בכמה מדינות שונות. החלטנו ללכת על גואטמלה מכיוון שיש בה שילוב בין תופעות טבע מרשימות מאד כמו הרי געש פעילים שניתן ממש ללכת בקרבתם ואפילו לראות אותם מתפרצים ותצפיות עוצרות נשימה כמו באף האינדיאני המשקיף על לגונת אטיטלן, לתרבות חדשה/ישנה ומעניינת הלוא היא תרבות המאיה.

נחתנו בגואטמלה-סיטי (עיר לא סימפתית במיוחד) וישר תפסנו מונית משותפת לאנטיגואה- עיירה ספרדית קולוניאלית קלאסית תיירותית ונעימה שממנה יוצאים להרבה אטרקציות הכוללות את הרי הגעש באזור. שניים מהם משכו אותנו במיוחד- האקטננגו והפקאיה. הטיפוס לתצפית על האקטננגו כולל טרק קצר של יומיים והחלטנו להתחיל ממנו.

מאנטיגואה נסענו כשעה וחצי עד לבסיס הר הגעש, הגענו לשם בסביבות הצהריים ומשם התחלנו לעלות עלייה מפרכת עם כל ציוד הלינה על הגב במשך כחמש שעות. הדרך מחולקת לשלושה רבדי נוף: אזור חקלאי-בעיקר גידולי תירס,אזור מיוער וככל שמתקרבים ללוע ההר הדרך נהיית חשופה ומדברית.
המחנה שלנו היה בחלק החשוף, ממש ממעגל המדורה ניתן היה לראות מולנו נוף משוגע להר הגעש "אל פואגו" או האש בספרדית. אנחנו טיפסנו על הר געש ליד שהוא לא הר געש פעיל ולכן בטוח לטפס אותו. לעומתו הר הגעש "אל פואגו" דואג להזכיר לנו כל 20-30 דקות שהוא שם, כל זה בצורת התפרצות ממשית שביום נראת כעמוד עשן שחור הנפלט מלוע ההר ובלילה פיצוץ של לבה ואבנים לוהטות המתגלגלות לצד ההר וכל זה בצבעים של כתום ואדום!
ישבנו לנו סביב המדורה כאשר פתאום נשמע רעש של פצצה. את ההתפרצות ניתן לראות עוד לפני הרעש עצמו, הרעש נגרם למעשה מהאבנים והלבה שנופלות על מדרונות ההר. הדבר המיוחד היה שבמשך כל הערב, בזמן שפואגו מגהק מולנו כל חצי שעה בצד השני שלנו אנו רואים את השמיים מבזיקים בברקים ורעמים אדירים! השמיים העלו לכבודנו ערב פירוטכניקה מיוחד במינו שרק הטבע מסוגל ליצור.
הלכנו לישון כשמתוך האוהל אנחנו עוד שומעים את פואגו. קמנו בארבע בבוקר והמשכנו בעלייה ללוע ההר שעליו אנחנו מטפסים. לקח שעתיים והגענו בדיוק לזריחה ב6 בבוקר. היינו מעל שכבת עננים שכיסתה את העמקים מתחתינו ורק פסגות הרי הגעש הרבים של גואטמלה בצבצו מבעד לעננים. השמש עלתה והאירה את הרי הגעש ובייחוד את פואגו.
בשלב זה של היום, כאשר מואר, כבר אי אפשר לראות את הלאבה האדומה אלא רק פטריית עשן אדירה שמתנשאת מעל לוע ההר ומתרחקת אט אט עם הרוח. בהחלט אחד הטיולים המיוחדים מאוד שחווינו ביבשת. ההתרגשות היתה כמו של ילד קטן שרואה רכבת או מטוס פעם ראשונה בחייו כך עמדנו מול ההר געש האיתן הזה וכל התפרצות גורמת לך לקפץ מעלה ומטה מרוב התלהבות.
ביום למחרת, כשהשרירים עוד קצת כואבים מהטיפוס על ההר הגעש, יצאנו להר הגעש השני שלנו באזור בשם פקאיה. זה כבר היה טיול יום קצרצר וקליל אך ההר געש לא פחות מגניב. היה לנו מדריך שקצת הסביר לנו על הסביבה. הוא הצביע לנו על מפעל במורדות ההר וסיפר שהמפעל משתמש בחום של האדמה מההר געש כדי לייצר חשמל לסביבה. אנרגיה-גאוטרמית! היופי הוא שהמפעל הזה הוקם על ידי ישראלי, והטכנולוגיה באה גם כן מישראל!
גם פה מטפסים בצמחיה ירוקה ומזג אויר לח עד שמגיעים לנקודה שממנה רואים את פסגת ההר בבירור ואת נהרות הלבה (שהתקשו) הנשפכים מהלוע. ההר פקאיה גם הוא פעיל וחוץ מעשן שאפשר לראות שיוצא מהלוע, האדמה מתחת לרגליים שלנו עוד חמה. עד כדי כך שאפשר למצוא חורים שבהם אפשר לצלות מרשמלו ונקניקיות! כן, כן, הגיע מדריך גאון אחד שחשב על המתודה שתפרסם את ההר הזה- אפשר לצלות בעזרת החום מרשמלו! וכך בדיוק עשינו.

מאנטיגואה המשכנו לסן פדרו שזה כפר קטנטן שיושב על לגונה גדולה מאוד שתחומה בכמה הרי געש כנראה לא פעילים. אנחנו חושבים שהלגונה נוצרה מלוע הר געש שקרס לתוך עצמו אך לא היה לנו עם מי לאמת את זה. כאן עלינו לתצפית בזריחה להר שנקרא האף האינדיאני בגלל הדמיון שלו לאף גדול (כנראה שאפשר גם לקרוא לו האף היהודי!). הנוף היה מדהים, זריחה מלאת צבעים שצבעה את השמיים, את הלגונה ואת הרי געש כשהבולט ביניהם הוא הר הגעש סן פדרו.

מכאן עברנו כבר לצפון המדינה, אזור טיפה מרוחק יותר מהמרכז. נסענו לשמורת טבע מפורסמת בגואטמלה- סמוק שמפיי. באזור הזה של גואטמלה מדברים המון שפת מאיהקצ'ין- השפה העתיקה יותר של שבטי המאיה שחיו כאן ובאזור בליז ומקסיקו. השם "סמוק שמפיי" מגיע מהשפה הזו והמשמעות היא מים מתחת לאדמה. זו בעצם שמורה בתוך יער עבה ולח שבתוכו נמצאות בריכות טורקיז יפיפיות. לכאן עשינו טיול עצמאי, לכן לא יכולנו להבין עד הסוף את הגיאולוגיה של המקום. הבנו בעיקר שהנחל עצמו התחתר בתוך מערה אחת ארוכה שנמשכת מתחילת הבריכות עד סופן והבריכות עצמן הן מהצטברות של מים מההרים. לא סיפרו לנו איך הן קיבלו את הצבע הטורקיז המיוחד שלהן. קפצנו לבריכות הנעימות ופגשנו בחור בשם מרווין שהוא פקח בשמורה. הוא הראה לנו מערת נטיפים שנמצאת ממש מתחת לאחת הבריכות. הנטיפים כל כך קרובים למים שהראש שלך בקושי מציץ ברווח שביניהם. המערה הייתה מדהימה אך לצערנו אין לנו תמונות להראות ממנה!
מסמוק שמפיי נסענו לאתר עתיקות של אנשי המאיה. עליו כבר יסופר בפוסט הבא!

עד כאן חלק א' של גואטמלה המתרכז במצאי של הטבע בגואטמלה.
בהמשך נספר על תרבות המאיה והביקור שלנו בעיר הגרנדיוזית "טיקאל".

כרגיל, התמונות:

1.

הרי הגעש אקטננגו ופאקאיה,אף האינדיאני,סמוק שמפיי - גואטמלה, אנטיגואה,סן פדרו ולאנקין

2.

של זוג חברים מהאקטננגו - יש סרטים של התפרצויות בתחתית הדף

דרך איי הסאן בלאס עם סירת מפרש

השייט דרך איי הסאן בלאס

כדי לעבור בצורה בטוחה מקולומביה, המדינה האחרונה שלנו ביבשת דרום אמריקה למרכז אמריקה צריך לקחת טיסה או שייט, או שאפשר להסתכן במעבר יבשתי מקולומביה לפנמה שנשלט בעיקר ע"י קרטלי סמים.

בחרנו באופציה של השייט- המחיר אמנם כפול מטיסה אך זו תיהיה חוויה ייחודית שלא היתה לנו עדיין.

השייט יוצא מהנמל בקרטחנה, ממשיך במשך יומיים בים הקאריבי לאזור איי סאן בלאס, נהנים על האיים במשך יומיים ושטים עוד לילה לנמל בפנמה.

ערב לפני היציאה לים של חמישה ימי שייט בים הקאריבי פגשנו את הקפטן, חברה שלו-השפית הצרפתיה, ו16 אנשים שיחד איתם נחווה את השייט! לקפטן קוראים יויו והוא נראה בדיוק כמו פיראט על סיפונו של הפנינה השחורה של ג'ק ספארו. בחור שמרבה לצחוק (כמו פיראט) ולהנות מהחיים. בת זוגתו היא אקסל והיא השפית הצרפתייה שלנו. בנוסף יש את ה"פירסט מייט" הקולומביאני הוריזון.

לסירה קוראים WILDCARD והיא מאכלסת 18 איש (במיטות שמסודרות כמו לגו כדי להכניס את כולם בצורה היגיונית). ה18 איש כללו אותנו, זוג מאירלנד, 7 "ילדים" בריטים סטודנטים לרפואה, 5 בחורים קיווים (ניו זילדנים) וגרושה ורווק קנדים שהגיעו לקולומביה לחתונה משותפת והמשיכו לטייל קצת ביחד. 

אווירה גברית שלטה בסירה וגם האלכוהול (לא היינו מסוגלים לספור את כמויות הבירה שיצאו על הסירה מקרטחנה). הסירה הייתה קטנה משציפינו ויצאנו לשייט בערב. שתי לילות ויום שטנו בים הפתוח של הקאריבי. מהיומיים האלו אנחנו בעיקר זוכרים גלים עצומים שמטלטלים את הסירה ואת הבטן של אייל מצד לצד, מיטות קטנות עם מאוורר פצפון והחדרים שנפלטים אליהם חום של לפחות 7 גברים, כל כך גדולים וחמים שבקושי אפשר לישון.

בסופו של דבר השייט עצמו בים הפתוח היה סיוט ותהינו לעצמנו למה לעזאזל פשוט לא לקחנו טיסה??

קמנו בבוקר שאחרי הלילה השני בים הפתוח והגענו לאיים, הופתענו מכמה שהם קרובים לחופים של פנמה- אפשר ממש לראות את ההרים והחופים מכל אי- ויש המון איים (365 בסך הכל!).

עגנו ליד אי חמוד שמסביבו ריף וכולו רק שלנו. אייל חזר לעצמו אחרי יומיים שבהם נעלם לתוך בחילות אינסופיות.

קפצנו למים, שחררנו שרירים שרק ישבו ושכבו במשך יומיים וחזרנו לסירה לארוחת בוקר.

שחינו חזרה לאי והפעם עם ציוד ואספקה על סירה שכלל שנורקלים ומצ'טה! ומה השימוש שלה כאן? קוקוסים!! בילינו שעות על האי בלהפיל קוקוסים מהעצים ,ללמוד על בשרנו מה הדרך הטובה ביותר לפתוח קוקוס ואיך יודעים אילו קוקסים הם הטובים יותר. תרמנו הרבה מהקוקוסים לניו זילנדים שהכינו מזה - קוקו לוקו! קוקוסים החצי מלאים במי קוקוס מוסיפים רום.

אחרי הצהריים רק כשהשמש כבר מתחילה לשקוע לאיטה (לפי חוקי הקפיטן אין שעונים בשייט- יש רק איילנד טיים או האפי האור) הגיע בחור משבט הקונה, הקונה הם המקומיים ששולטים פה באיים. הם חיים על האיים השונים ומתניידים עם קנואים. הם אוכלים בעיקר מאכלי ים ומוכרים לתיירים בדים צבעוניים, קוקו לוקו ועבודות יד. הבחור הגיע לחוף והתחיל לאסוף קוקוסים בשיגעון וזורק לכל עבר מילים "פרובלמה נו קוקו, פרובלמה! טו פגר טו פגר" (בעיה אין קוקוסים בעיה אתה תשלם אתה תשלם).

מסתבר שלא רק שהאדמה של כל איי סאן בלאס שייכת לקונה אלא גם כל הקוקוסים שגדלים כאן שייכים להם. הקפיטן שכח להגיד לנו לא לקטוף את הקוקוסים ולכן שילם לבחור עליהם בשבילנו. כל הכיף בשבילנו כמובן בלאכול את הקוקוסים הוא לפתוח אותם בעצמנו בעזרת המאצ'טה שלנו. לכן אחרי שהבחור עזב המשכנו לפתוח עוד כמה קוקוסים- בסופו של דבר העצים כאן גדלו בצורה חופשית בלי עזרה של אף חקלאי-קונה כזה או אחר והאי היה ריק מבתים ואדם ואין סיבה שנשלם דולר על כל קוקוס שגדל כאן פרא. 

באותו יום הבריטים הוציאו מהמים (בעזרת כפפות לובסטר) לובסטר אחד וסרטן עצום (אנחנו מודים שהיה לנו קשה לראות את זה).

אקסל השפית קנתה עוד המון לובסטרים מהקונה והכינה ארוחה למופת. כל אחד קיבל לובסטר ופסטה בשמנת ושום עם סרטן. יש כאן לובסטרים ומאכלי ים בשפע וכל לובסטר עולה בסך הכל חמישה דולר. עכשיו זו העונה ללובסטרים ומחוץ לעונה אסור לקונה להוציא אותם מהמים וכך שומרים על האוכלוסיה שלא תיכחד או תדלדל. היה ערב נפלא- הסירה עוגנת והמים שקטים, כולנו ישבנו על הסיפון עם ערימות של לובסטרים ,בירות ,מוסיקה טובה ואווירה נעימה. נרדמנו על הסיפון רגועים, שבאים ושמחים.

ביום למחרת עברנו ליד אי אחר, בבוקר ירד הרבה גשם ואפילו חזינו בסופה מרחוק עם הרבה ברקים ורעמים.

כולנו חיכינו בתוך הסירה שהסופה תחלוף. הגענו לאי קטנטן עליו עמד אותו בחור שדרש את הקוקוסים "שלו" ביום הקודם וגרף את החול בחוף. הוא גער בנו שמגיעים תיירים ש"הזמינו את החוף" לאותו יום והוא מסדר אותו לקראתם. אנחנו לא יכולים להיות על האי. באי חשק ירדנו מהאי ובילינו זמן בשונית ליד ועל הסירה. באי הבא נתקלנו בבית (יותר נכון גגון של עצי קוקוס, ערסלים ופינת מטבח) של הקונה. נשארנו על האי עד הערב המאוחר, הדלקנו מדורה, שתינו בירות וצפינו בברקים ורעמים מרחוק. 

את היום האחרון על האיים בילינו על סיטי איילנד. הוא האי המרכזי שחיים עליו 400 איש. האי נראה מזעזע בעינינו- מלא זבל, אין עצי קוקוס, בתים צפופים, חום בלתי נסבל ו400 איש שמשתמשים בים הכחול הזה כשירותים. בכל אופן חבר של יויו הוליך אותנו באי והכניס אותנו לבית שלו והסביר קצת על התרבות הקונית (הכל בספרדית שאייל תרגם בצורה מרשימה לשאר המטיילים שלא ידעו ספרדית). הקונים השיגו עצמאות 1935 בעזרת האמריקאים שעזרו להם להילחם נגד פנמה. פנמה רצתה את האיים ואת הזהב שהיה ברשות הקונה (בשבילם הזהב הוא קדוש ולא מוכרים אותו, רק עונדים אותו כתכשיטים). היום כל האיים שייכים לקונה (וכל הקוקוסים כפי שלמדנו על בשרנו) אבל הם אזרחי פנמה לכל דבר ויכולים אף להצביע בבחירות של המדינה. את המים לשתייה עם מביאים מהנחלים שזורמים מפנמה לתוך הים הקאריבי והאוכל שלהם מבוסס בעיקר על דגים ושאר ירקות.

באותו יום בסיטי איילנד קיבלנו את החותמת כניסה שלנו לפנמה ושטנו כל הלילה לנמל שממנו אפשר להגיע בקלות לפנמה סיטי. כך הגענו למרכז אמריקה ורשמית התחלנו את הטיול ביבשת השנייה שלנו! במשך שלושה ימים אחרי השייט הרגשנו את העולם סביבנו נע כמו הסירה מצד לצד.

מפנמה סיטי המשכנו באוטובוס לקוסטה ריקה ומשם תיהיה לנו טיסה לגואטמלה. את רוב הזמן שלנו במרכז אמריקה נבלה בגואטמלה אז צפו לפוסט הבא על גואטמלה!

מתגעגעים המון לכולם!

כרגיל הנה התמונות:

שייט באיים - פנמה, סאן בלאס

 

הרפתקאות קולומביה

עברנו את הגבול מצפון אקוודור (עיירה שנקראת טולקן) לדרום קולומביה (עיירה שנקראת איפאליס) מיד לאחר הנחיתה בגאוויקיל לאחר חזרה מאיי הגלאפגוס.
מה שהדהים אותנו בקולומביה זאת העובדה שלפני 15-20 שנה לא היה אפשר כמעט לטייל בכל האזור הדרומי של קולומביה. ערים כמו קאלי ומדייג'ין היו מסכונות בעיקר בגלל קרטלי סמים ששלטו בהם וכמובן גם בהרים של האזור. קראנו קצת על ההיסטוריה של הסמים בקולומביה וגילינו שבשנים האחרונות קולומביה משקיעה המון מאמצים להילחם בגידול וייצוא הסמים, תעשייה שהורסת את המדינה.
קרטלי סמים מחסלים שטחים נרחבים ביערות גשם ומוציאות שבטים מהבתים שלהם כדי לגדל את הצמח שנדרש לייצור קוקאין.
מאיה קראה בספר לונלי פלנט על קולומביה שלוקח בערך 24 שעות מהרגע שהסם יוצא מקולומביה עד הרגע שהוא מגיע למועדון בלונדון! הרבה מאד מקומיים מתנגדים לסמים ולא אוהבים (בלשון המעטה) את העובדה שתיירים לא מבינים שכשהם קונים את הסמים האלו הם בעצם נותנים יד להרס של קולומביה ולמאבק הפנימי והאינסופי הגדול הזה.
היום קולומביה כבר הרבה פחות מסוכנת והממשלה הקולומביאנית בגדול מצליחה להשליט הרבה יותר סדר בדברים כך שהרבה יותר קל ונעים לטייל בקולומביה של היום.
הגענו לעיר קאלי, בירת ומולדת הסלסה של קולומביה ואולי של כל דרום אמריקה.
מכיוון ששנינו לא התברכנו בכישרון ריקוד (בכלל) מצאנו לעצמנו תחביבים שונים ואחרים; אייל פגש בחור שעבד בהוסטל שלנו, בשם ג'אנין, שאוהב מאוד לטפס וגילה לאייל את עולם הטיפוס של קולומביה בכללי וקאלי בפרט. מסתבר שזה ספורט שממש תופס תאוצה בקולומביה וחוץ מקירות טיפוס ספורטיבים בערים הגדולות יש המון נקודות בטבע לטיפוס. אז אייל בילה כמה ימים בקיר טיפוס העירוני ובסופש נסע עם ג'אנין ועוד כמה חברים מקומיים למצוקים טבעיים באתרים מסביב לעיר קאלי שנקראים מינאס ודאפה. (Yan Aguilar, דף הפייסבוק של קבוצת הטיפוס שלהם Dulffer)
אומנם מאיה גם אוהבת לטפס אבל חיפשה משהו שקצת יותר מתאים לה. שמענו על אגם הנמצא שעתיים נסיעה מקאלי שנקרא אגם קאלימה.- ( אגם שנוצר עקב בניית סכר לצורכי חשמל, בניית הסכר גרמה לסכירתו של הנחל ויצרה אגם מלאכותי גדול.) בקאלימה יש תנאים מושלמים לקייט סרפינג, כל יום יש רוח מהבוקר או הצהריים עד הערב. אחרי הטעימה הקטנה שמאיה קיבלה בפרו בעיירת פראקס בלמידת יסודות הקייט סרפינג היא החליטה לנסוע לאגם ולנסות להמשיך בשיעורים.
התנאים היו מושלמים: בית ספר לקייט שיושב על האגם עם מרפסת וערסלים, מדריך מדהים בשם פרננדו שיודע לדרוש את המקסימום אבל גם לצעוק כל הכבוד כשמגיע, רוח כל היום וכל יום וציוד מעולה. כך מאיה נשארה באגם קאלימה במשך חמישה ימים עד שידעה לגלוש ואפילו לחדד (טכניקה לגלישה נגד כיוון הרוח ולהצליח לחזור לחזור לאותה נקודה שממנה התחלת). הקייט סרפינג היתה הצלחה אדירה ואייל בא לראות ביום האחרון את מאיה גולשת לפני שחזרנו ביחד לקאלי והמשכנו הלאה בטיול בקולומביה.
מקאלי נסענו לכפר בשם סלנטו שנמצא בלב אזור עמק הקפה. באזור יש המון חוות קפה שמגדלות שיחי קפה (שהגיע במקור מאפריקה בכלל) ומייצאות את רוב רובו של הקפה הקולומביאני המשובח לשאר העולם.
הכפר סלנטו הוא כפר מקסים וצבעוני עם המון מסעדות מקומיות נהדרות, נהננו מדג אפוי ומבושל בחלב שמקורו במים המתוקים שהמקומיים מגדלים באגמים ובעיקר בחוות דגים באזור. (שם מקומי למאכל-דג טרוצ'ה)
וממסעדת המבורגרים שבעיקר מיועדת לתיירים ומגישה אולי את ההמבורגר הכי טוב ביבשת (המנה האחרונה היא מה שבאמת שבתה את מאיה- עוגת בראוניז וחמאת בוטנים עם גלידת וניל מעל).
ביום שבילינו בסלנטו נסענו לעמק הקוקורה. עמק יפייפה שמפורסם בעיקר בשל עצי דקל הגבוהים בעולם שמגיעים עד 60 מטר גובה! עשינו טיול יום קצר של כמה שעות וחוץ מדקלים נהננו מצפייה בציפורי צופית (Humming birds או Colibries) שהפכו למין הציפור האהוב עלינו. העמק מיוחד ושופע ירוק ומים, הדקלים יוצרים נוף ייחודי שלא ראינו כמותו עדיין בטיול.
מסלנטו המשכנו למיידג'ין- אחת הערים הגדולות יותר של קולומביה. (על בוגוטה, עיר הבירה וויתרנו וממידג'ין הייתה לנו טיסה לקרטחנה.) במיידג'ין בילינו בהוסטל ממש נעים שהרגיש כמו בית. בישלנו ארוחות טובות ופגשנו אמריקאי וחברתו הגרמנית שמטיילים לסירוגין בעולם כבר במשך שבע שנים. הם היו זוג מאוד מיוחד והאמריקאי חוקר צמחים (בוטנאי) ביחד עם אחיו שממש למד בוטניקה. הוא הראה לנו מקומות שונים בעולם שהוא טייל בהם וצמחים שונים שהוא הכיר והבטחנו לו טיול עם דגש בוטוני כשיגיע לטייל בארץ. (הבחור די הרשים אותנו, שמו  Patrick Simcox וזה הדף של אחיו ביוטיוב, שם יש לו סרטונים שהוא ואחיד צילמו בעולם בדגש בוטני. אגב הם מצלמים סדרה לנשיונל גאוגרפיק, ממליצים בחום לצפות בשניהם)
ממיידג'ין יצאנו לטיול יום לאזור שנקרא גואטאפה. (גם פה בנו סכר מאוד גדול שיצר אגם גדול ומפותל עם המון איים קטנים באמצע.) על אחד האיים באגם יושב סלע עצום הנקרא "LA PIEDRA DEL PENOL". שני שליש מהסלע חבויים מתחת לאדמה, הסלע מגיע לגובה של 200 מטר עם 649 מדרגות שמובילות לפסגתו. הוא משקיף על כל האגם, האיים והנוף המיוחד מאוד.
ממיידג'ין עלינו על טיסה (מאיזושהי סיבה טיסה שחוסכת 12 שעות נסיעה עולה אותו דבר כמו הנסיעה באוטובוס!) לקרטחנה שיושבת על הים הקאריבי בצפון קולומביה.
שם מיד סגרנו סירת מפרש שתיקח אותנו במשך חמישה ימים, דרך איי סאן בלאס לפנמה מכיוון שהמעבר גבול היבשתי בין קולומביה לפנמה הוא מסוכן מאוד בשל קרטלי הסמים השולטים באיזור ומגדלים שם את הצמח. במשך השבוע שחיכינו לשייט המשכנו לעיירות קטנות יותר על חוף הים הקאריבי- סנטה מרתה וטגנגה. בטגנגה אייל צלל יום אחד (מאיה הייתה מצוננת ולא יכלה לצלול) ומכיוון שסיפר שהריף פחות יפה מאילת וויתרנו על עוד יום צלילה. בילינו לילה על ערסלים בחופים של פארק טיירונה שהוא פארק לאומי עם חופים נחמדים ומרוחקים שאפשר להגיע אליהם רק ברגל או על סוסים.
מחר אנחנו יוצאים לשייט הגדול ובאופן רשמי עוברים למרכז אמריקה! בפוסט הבא כבר נעבור ליבשת השנייה ואחרונה שלנו בטיול!
מתגעגעים,
מאיה ואייל
כמובן לא שכחנו תמונות!

הרפתקאות בקולומביה 1 - קולומביה, איזור קאלי, סלנטו

הרפתקאות בקולומביה 2 - קולומביה, איזור מדייג'ין, טגנגה-טיירונה

תהנו

גלאפגוס!

אנחנו בדרכנו להגשים את החלום! הגלאפגוס.
קבוצת איים במרחק אלף קילומטר מחופי אקוודור, האיים המפורסמים שבהם דרווין פיתח את תיאוריית האבולוציה שלו.
שמענו הרבה על האיים וטרם הגעתנו עשינו המון שיעורי בית- לאן אנחנו רוצים להגיע וכמה אנחנו מוכנים להשקיע כדי להגיע לשם (הגלפגוס זה עסק יקר מאוד).
וויתרנו מראש על הרעיון של קרוז- הקרוז היחיד שעניין אותנו באמת היה קרוז של יותר משבוע שעיסוקו בעיקר בצלילות באיים המרוחקים יותר שנקראים וולף ודרווין שבעונה הזו של השנה שורצים שם כרישי לוויתן ואורקות ועוד ועוד.
כנראה הקרוז הזה הוא לתקופה מאוחרת יותר בחיים שלנו כי התקציב שלנו עכשיו פשוט לא מאפשר את זה.
במקום זה טסנו לאי המרכזי של הגלאפגוס, סנטה קרוז, ובילינו תשעה ימים בשלושה איים שונים.

מהנחיתה בבלטרה ולאחר המעבר לסנטה קרוז נסענו ישר למזח לתפוס מעבורת (ארוכה ומעוררת מחלת ים נוראית) לאי איזבלה שנבלה בו יום. אך לפני המעבורת הסתובבנו קצת על הטיילת של האי.

נדהמנו ממה שראינו, כלבי ים ישנים על הספסלים, מציקים למוכרים בשוק הדגים ביחד עם השקנאים, איגואנות על המדרכה וציפורים מעניינות בכל פינה. והדבר הכי מעניין הוא שעל פי חוק אסור להאכיל, לגעת או להציק לבעלי חיים בגלאפגוס בשום צורה. והתוצאה מדהימה, בעלי החיים דרים לצד האוכלוסיה המקומית בחצי הרמוניה מעט מוזרה. הדיג מוגבל, משתדלים למחזר את כל פסולת האי ולחסוך בחשמל ומים (אגב, המים מותפלים).

יותר מ90 אחוז מאיי הגלאפגוס נחשבים לשמורת טבע מוגנת ורק 2 אחוז מהשטח מוקצים לתושבים ו3 אחוז לחקלאות. זה חלק כל כך גדול ממה שמייחד את המקום הזה- מרבית הצמחייה,וחלק מבעלי החיים אנדמים (גדלים אך ורק בגלאפגוס). אקוודור הבינה את החשיבות של הגלאפגוס כאתר טבע ייחודי ברמה עולמית ועושה מאמצים אדירים לשמור עליו עד כמה שאפשר. כמה מדהים היה אם כל העולם היה מאמץ את הגישה הזו של שמירת טבע (אם כי פה ושם התאכזבנו קצת, בעיקר כשגילינו שבכלל באזור כזה מבודד עם צמחייה ייחודית משלו מאפשרים חקלאות).

האיים עצמם נוצרו מפעילות געשית נרחבת שהתרחשה באזור לפני 3-5 מיליון שנה ומתרחשת אף היום. על כל אי אפשר לראות בזלת ייחודית ושונה וכמעט על כל אי יש מכתש שנשאר כתוצאה מקריסה כלפי פנים של הר געש. הצמחים שגדלו כאן נישאו ברוחות או על ידי ציפורים ואפילו נסחפו במים מחופי היבשות והתפתחו כאן מתוך צורך אבולוציוני לצמחים ייחודים. האיגואנות הגיעו לכאן כנראה על עלים או עצים שזרמו מהנהרות של הג׳ונגלים ביבשת לים הפתוח ונישאו עם הזרמים עד לאיי הגלאפגוס. הפינגווינים הייחודים שיש כאן הגיעו מאזור אנטרטיקה עם זרמים חזקים וכאן הם התפתחו למין אחר של פינגווינים שמסוגל לחיות במזג אוויר טרופי. בעלי החיים הימיים הרבים שפוקדים את האזור הגיעו בשל הזרמים הקרים וחמים שמתנקזים כאן מכל האוקיינוס ומביאים איתם מזון רב.
כל זה הופך את הגלאפגוס לגן עדן לאוהבי זואולוגיה, בוטניקה וגיאולוגיה!
אז התחלנו את החלום באי איזבלה שם שנירקלנו בפעם הראשונה באיים באזור שנקרא לפי סוכניות התיירות "לוס טונלס" (תעלות הלבה). ראינו כלבי ים, צבי ים ענקיים, פינגווינים וכולם שוחים איתנו במים, ואפילו כריש אחד השוכן בתוך מערה. לפני המעבורת חזרה לאי סנטה קרוז שנירקלנו שוב ממש על המזח וחוץ מהכלבי ים המדהימים ראינו גם חתול ים ואיגוואנות שוחות!

בסנטה קרוז התחלנו סדרת צלילות של שלושה ימים. מודים שהתאכזבנו קצת מהמחסור בריף אלמוגים עשיר וצבעוני כמו באילת, אך הגלאפגוס זה המקום המושלם לראות בעלי חיים גדולים כשברקע יש מעט אלמוגים פה ושם. מהצלילות עצמן לא היה אפשר לבקש יותר ובהחלט ראינו כמה בעלי חיים שמזמן נמצאים ברשימת התצפיות שלנו.
קודם כל האזור היה מלא במאות כוכבי ים קטנים גדולים ובכל מיני צבעים (אחד הבעלי חיים שאייל הכי אהב לראות בגלפגוס, זה וקיפודי ים "עפרונניים"). מאיה לעומת זאת הגשימה את חלומה כשראינו מנטות אדירות בגודל 4-5 מטר! חוץ מזה כמות הכרישים הייתה פשוט אדירה- כרישי פטיש, כרישי גלאפגוס, כרישי קצה-סנפיר לבן ושחור, וכולם בלהקות של עשרות.
אחרי שלושה ימי צלילה בסנטה קרוז לקחנו מעבורת אחרונה בהחלט לאי סאן קריסטובל. התאהבנו באי השקט והנעים הזה. ביום הראשון לקחנו יום לשנרקל בחופים הסובבים אותו. בעיקר שיחקנו עם המון כלבי ים במים (התלהבנו מכל הגורים של כלבי הים מסביבנו). ביום האחרון שלנו על האיים לקחנו צלילה חלומית לאתר מדהים שנקרא "קיקרס רוק". האתר מפורסם והתמונה של צורת הסלע הזו שבולטת מהמים היא אולי התמונה המפורסמת ביותר של איי הגלאפגוס. הצלילה הייתה בין המדהימות באיי גלפגוס. עברנו בין שתי קירות אבן שהתחתית נמצאת בעשרים מטר עומק. נאחזנו בסלעים בקרקעית ופשוט הסתכלנו סביבנו. כרישים סובבים אותנו מכל עבר וכל סוגי הכרישים שיש לגלפגוס להציע. צלילה מדהימה לסיים איתה את השבוע המטורף הזה.

גלפגוס בהחלט חוויה שיום אחד תחזור על עצמה וכנראה הפעם בקרוז לאיים המרוחקים באמת של הגלפגוס!

וכמובן תמונות וסרטונים מהגלאפגוס, תהנו!!

מאיה ואייל

סרטונים גלאפגוס - איי הגלאפגוס, אקוודור

תמונות גלאפגוס - איי הגלאפגוס, אקוודור

הרפתקאות באקוודור (לפני איי הגלאפגוס)

אחרי חודש וחצי בפרו עברנו דרך המעבר גבול של פרו לאקוודור!
אקוודור היא ארץ יפיפייה ומאד מגוונת-
הג'ונגלים במזרח, רכס האנדים במרכזה ורצועת החוף הפאפסיפי במערב השופעת בחופים מדהימים.
וכל זאת בלי להזכיר את איי הגלפאגוס המרשימים בכמות החיות שניתן לראות שם, שגם הם חלק מאקוודור, אמנם לא גאוגראפית אבל מוניציפלית.
אז התחלנו את הסיבוב שלנו באקוודור בבאניוס:

באניוס
הגענו לאקוודור! טיפה מחוץ לעונה אז עם הרבה גשם אבל אין ספק שזו מדינה שכיף להגיע אליה. האנשים נחמדים! נחמדים כל כך עד כדי שהרכבים עוצרים לך ברחוב כדי שתחצה את הכביש (בכלל לא מובן מאליו בדרום אמריקה), תמיד עוזרים לך בכיוונים ועם כל השאלות הרבות שיש לנו.
הגענו ישירות ממנקורה (עיירת חוף בפרו שהתנסינו ונכווינו (תרתי משמע) בה בגלישת גלים) לעיירה הנחמדה הזו בואכה ליערות העננים של אקוודור הנקראת באניוס.
באניוס נמצאת בעמק ממש מתחת להר הגעש הפעיל לחלוטין טונגוראווה (Tungurahua באנגלית / טונגוראווה בעברית) - הוא עד כדי כך פעיל שרצינו ללכת לטרק קצר לרפוחיו שנמצא על ההר והוא סגור עקב פעילות געשית של ההר בזמן
 האחרון! אז הסתפקנו בעליה לתצפית על ההר ולהתנדנד על "נדנדת סוף העולם" מול התצפית.
חוץ מזה שכרנו אופניים ליום שלם של רכיבה לאורך"דרך המפלים".
היה פשוט כיף להיות בעיירה הזו- לכל ארוחה קנינו פירות טריים שונים ומשונים שעולתם מחירים מגוחכים לעומת הארץ והכנו שייקים.
גם ההוסטל שבו ישנו היה מדהים ושהו בו קבוצה גדולה (ורעשנית) של קוריאנים שאהבו לטעום מהאוכל שלנו בכל ארוחה והם נתנו לנו לטעום מהאוכל שלהם.

לטקונגה
אחד הדברים המבאסים באקוודור זה שלטרקים כאן אי אפשר לצאת לבד (קשה להשיג מפות ומידע), ממש מכריחים אותך לקחת מדריך לכל מקום (ומבחינתם זה תמיד כולל שירות מלא, אחרת הם מעקמים גבה).
הטרקים שקיימים עולים המון המון כסף וכמעט בלתי אפשרי לצאת אליהם עצמאית.
הגענו לעיירה לטקונגה והסתפקנו בכמה טיולים יומיים:
הראשון היה לאחד ההרי געש הפעילים הגבוהים ביותר בעולם- הקוטופקסי (קוטופקסי בעברית / Cotopaxi באנגלית).
הוא בגובה 5897 מטר והוא מכוסה קרחון. לטפס עד לפסגתו זו כבר משימה לא פשוטה ובעיקר לא זולה אז עלינו עד הקרחון בלבד.
בכללי באקוודור יש המון הרי געש, חלקם פעילים וחלקם פעילים פחות. הקוטופקסי היה היחיד שיצא לנו לראות מקרוב אבל בנסיעות בדרכים באקוודור צפינו בעוד כמה מרחוק.
המזג האוויר היה מספיק טוב כדי שכל כמה זמן העננים התפזרו קצת ונוכל כמעט לראות עד פסגתו של ההר. הייתה לנו עליה של בערך 500 מטר מלאים ברוחות חזקות שכמעט העיפו אותנו, בשביל עלינו עם קבוצה נחמדה מכל העולם.
אחרי הקוטופקסי שאליו יצאנו עם סוכנות החלטנו לטייל קצת עצמאית בכל זאת בלגונה בשם קילוטואה (Quilotoa באנגלית). לגונה מדהימה ומרשימה שנוצרה בתוך לוע של הר געש.
התחלנו בלגונה והלכנו חצי יום לכפר קטנטן באמצע שום מקום שם ישנו לילה לפני שחזרנו ללטקונגה. בדרך התקיל אותנו מזג אוויר גשום אבל את הלגונה עצמה זכינו לראות במלוא הדרה.
היופי הוא שממש רואים איך הר הגעש קרס לתוך עצמו ובתוך המכתש הזה נוצרה הלגונה.

מינדו
אחרי לטקונגה המשכנו לקיטו- עיר הבירה של אקוודור. עיר וכמו בכל עיר יש מסעדות, הוסטלים, ובעיקר המון חנויות טיולים שכיף לטייל בהם, בנוסף לקיטו יש רכבל מדליק שעולה לרכס הקרוב ונותן מבט רחב על כל האיזור.
מקיטו התכוונו להמשיך לכפר קטן עם עוד מיני טרק ללגונה אך בדרך שמענו על העיירה מינדו ואחרי שהסתקרנו כבר לא יכולנו לוותר עליה.
השמועות מספרות שזה אחד המקומות הכי טובים בדרום אמריקה לצפות בציפורים מיוחדות וטרופיות, והרי ידוע שאנחנו מאד אוהבים ציפורים אז החלטנו לנסוע לעיירה וכאשר הגענו מיד קבענו לעצמנו סיור בוקר מוקדם לצפייה בציפורים ב"גינה האחורית" של מינדו.
הלכנו על הסוכנות הראשונה שהיינו בה שנקראת Birds of Paradise Tours פשוט כי כבר פגשנו שם את המדריכה ששמה Sandra שדיברה אנגלית מדהימה וידעה כבר להסביר לנו שם על כל הציפורים שאפשר לראות באזור, היא נראתה ממש מקצועית ולא טעינו בהבחנה שלנו. היא צפרית מלידה וההתלהבות שלה סחפה אותנו איתה.
הסיור התחיל ב5:00 בבוקר שבו הגענו לכיכר הראשית, בחושך של לפנות בוקר וחיכינו לה עד שהיא אספה אותנו עם רכב ולאחר נסיעה של עשר דקות הגענו ליערות הטרופיים של מינדו ומשם המשכנו ברגל. היו לה שתי משקפות לתת לנו והעיקר- טלסקופ אדיר שהעצים את כל החוויה. התחלנו ללכת ולדבר והיא סיפרה קצת על הכפר ועל המאמצים לשמור על השמורה (יותר מ70 אחוז מהשמורה חסומים למטיילים על מנת לשמור כמה שיותר על הבתוליות של המקום) והיא אפילו כתבה יחד עם אחיה ספר קטן על ציפורי מינדו שמספק את מעט מהמידע על הציפורים בסביבה, הספרון מיועד בעיקר למערכת החינוך באזור על מנת להביא את הנושא החשוב הזה לליבם של המקומיים עוד מילדות.
כמובן שקנינו אותו (הכסף נתרם לפיתוח הנושא בתחום החינוך באיזור) וסימנו כל ציפור שראינו.
כבר בתחילת הסיור מצאנו עץ אחד עם מגוון מטורף של ציפורים.
למדריכה היו עיניים מאד חדות וכל כמה דקות היא הייתה מצביעה, צועקת את השם של הציפור, מציבה את הטלסקופ ומראה לנו משהו חדש. ההתלהבות שלה הייתה מדבקת והיה אפשר לראות כמה שהיא אוהבת את המקצוע הזה. המשכנו ככה על השביל כשכל כמה דקות היא עוצרת ומשמיעה קולות של ציפורים שונות או משמיעה מאייפוד קולות שונים כדי למשוך אלינו את המינים המיוחדים ואז עוצרת להראות לנו אותם עם הטלסקופ מרחוק. בהחלט היה סיור ממש מעניין ולמטה תוכלו לראות תמונות של הציפורים שראינו ואת השמות שלהם.
אחרי הסיור הורידו אותנו בחוות פרפרים משגעת שגם משם צילמנו הרבה תמונות.
סיימנו את היום עם עוגה וצפייה מהמרפסת של מסעדה מקומית בצופיות שונות שבאות לינוק מהמי סוכר שמשאירים להן בחוץ! 

וכמובן התמונות!!!

הרפתקאות באקוודור - אקוודור, באניוס/לטקונגה

ציפורים ופרפרים במינדו - אקוודור, מינדו

הוואי וואש המפורסם - The Huayhuash

הגענו להוארז, עיר קטנה בלב האנדים הגבוהים של פרו, מתרגשים לצאת לאחד הטרקים הכי נחשבים בדרום אמריקה ובעולם בכלל, הוואי וואש!
חיכינו כמה ימים לחברים של חברים כדי לנסות לארגן קבוצה שתצא עצמאית במקום לצאת עם חברה שעושה בשבילך הכל (לא סבלנו בימים האלו, יצאנו לטפס באתר טיפוס ליד העיר!).
בסופו של דבר מצאנו את עצמנו יום לפני היציאה, 6 אנשים שאספנו, מנסים לארגן את הטרק: חמורים, מוביל חמורים, אוהל גדול בשביל בישולים (הזהירו אותנו שכל ערב יורד גשם ללא הפסקה), אוכל לשישה אנשים לשמונה ימים, נסיעות הלוך חזור וכו'... ישבנו בהוסטל ושברנו את הראש עד שהתייאשנו כל כך מהלוגיסטיקה ובאיחוד כשהבנו שהמחיר יצא אותו הדבר כמו לצאת עם סוכנות עד שנכנענו והחלטנו לצאת עם סוכנות!
סגרנו עם ההוסטל שלנו כך שיצאנו 9 אנשים בסופו של דבר: ענווה (שבילתה איתנו כבר כמה טרקים מבוליביה), ידיד שלה: עידו, גרינברג (מאל וולקן),עומר חבר של גרינברג מהצוות, עדי וארז (זוג מקסים שפגשנו בהוארז) ואלעד שרק מתחיל את הטיול שלו בדרום אמריקה.
יצרנו חבורה אדירה, כל ערב משחקים שעות משחקי קלפים אלימים, מדברים על מה היה בטיול והמשך הטיול, הולכים ביחד בעליות ובעיקר עושים המון כיף.
זכינו במדריך בשם אברהם- בחור מבוגר, בן 60 ומעלה, שרץ יותר מהר מכולנו את העליות, צוחק איתנו כל הדרך, ניסיון של שנים שלימד אותו מתי להריץ אותנו קדימה כדי שהעננים לא יכסו לנו את כל הנוף.
אך לכל יתרון יש חסרון ועם כל הניסיון של 40 שנים של הדרכה הבן אדם לא יודע לבשל! אז יצאנו עם סוכנות ועושים בשבילנו הכל אך כנראה האוכל היה יותר טוב אם היינו יוצאים עצמאית!
ביום הראשון רק נסענו לרכס ההרים שנקרא הוואי וואש והקמנו מחנה. מכיוון שתכננו לצאת עצמאית הייתה לנו מפה שקנינו וכך כל יום יכולנו לעקוב אחרי המסלול ולא ללכת סתם כמו עיוורים אחרי המדריך.
ביום השני כבר התחילה ההליכה האמיתית עם שני פסים (אוכפים בין הרים) די גבוהים כשבכל אחד מהם כבר נחשפנו לרכס הרים האימתני שהטרק למעשה מקיף. ישנו ליד לגונה מדהימה שממש על חופיה ישבו הרים מושלגים שבבוקר השתקפו השתקפות מושלמת במים. באותו יום עלינו עם נוף לשלוש לגונות שונות והמשכנו בפס לצד הרים מושלגים.
היום למחרת היה יום קצר, הגענו למחנה כבר ב12 בצהריים ולמעיינות חמים! כן כן, באמצע טרק ככה סתם חיכו לנו מעיינות חמים רותחים כדי להתפנק עוד קצת בטרק הזה ומכיוון שהיום הבא הוא אחד הימים הכי קשוחים בטרק.
עלינו לפס ראשון פשוט יפייפה כי כולו היה מכוסה שלג- ביום קודם לכן כנראה הייתה סופה קטנה למעלה וכשהגענו הכל היה שקט, השלג היה רך ואף רגל אדם לא דרכה בו עדיין. מהפס המשכנו למטה למטה לתוך עמק ירוק שממנו חזרנו לעלות לתצפית המפורסמת ביותר של הוואי וואש שנקראת סן אנטוניו.
אברהם זירז אותנו מאד ביום הזה ובצדק- הגענו לתצפית ראשונים והנוף השתרע לרוחב ולאורך, הרים, לגונות, קרחונים ואת הכל זיהינו במפה. חיכינו שם רבע שעה ומשום מקום הגיעו עננים שפשוט כיסו את כל היופי, וכך כל שאר היום ירד עלינו גשם וברד עד שהגענו למחנה.- יש לציין ששאר הקבוצות שהיו מקבילות אלינו בטרק לא זכו לראות את הנוף אז תודה לך אברהם!!!.
ביום הבא ירדנו לכפר והצטיידנו מחדש בצ'וקולוקים לדרך ומהכפר התחלנו שוב לעלות למחנה שלנו, בעלייה הזאת החלטנו סוף סוף ליהנות קצת מהסוסים שמלווים אותנו כל הדרך ולרכב עליהם קצת. איזה כיף! אנחנו מודים שהם כנראה קצת התעייפו לקחת אותנו ככה בעלייה אבל ניחמנו אותם ודיברנו איתם לאורך כל הדרך.
ביום לפני האחרון הגענו לאחד הנופים הכי יפים בטרק (אחרי הפס המושלג) של לגונת טורקיז שאליה נשפך קרחון.
ביום האחרון עצמו בעצם יורדים מהרכס ומגיעים חזרה לכפר שממנו יצאנו לטרק.
בסך הכל הטרק היה יפייפה, ההרים מתנשאים בדרמטיות לגבהים משוגעים, הלגונות טורקיז והקרחונים נשפכים מההרים לתוך הלגונות. אך בכל זאת יש משהו שפשוט מוריד מהכיף של הטרק ומהווי המיוחד שלו כשיוצאים עם סוכנות שעושה בשבילך הכל ואתה רק הולך ברגל.
בסופו של יום החלטנו שזה היה הטרק הרביעי הכי יפה בדרום אמריקה.
מתגעגעים לכל האוכל הטוב בישראל,
מאיה ואייל
כמובן כמו שהבטחנו תמונות: 

טרק 8 ימים - פרו, הוארז Huayhuash

טרק בין שתי ערים אבודות (צ'וקיקיראו למאצ'ו פיצ'ו)

לטרק הזה יצאנו עם ענוה, שאותה פגשנו בבוליביה בטרק קרחון הדרומי דרך שאול, ושני חברים שלה יניב וטל.

יצאנו לטרק עם מפה יחסית מצ'וקמקת שכל קו גובה בה הוא 200 מטר. (ספוילר-אולי בגלל זה לא שמנו לב ולא היינו מודעים לתוך מה הכנסנו את עצמנו.)

הטרק התחיל בשלושה ימים של הליכה לצ'וקיקראו- עיר אינקה פחות מתויירת ומטויילת שהדרך היחידה להגיע אליה היא ללכת ברגל.

משם הלכנו עוד יום הליכה לכפר קטן שמשם אפשר לתפוס טרמפים לתחילת המסע למאצ'ו פיצ'ו (נגיע למאצ'ו פיצ'ו בהמשך).

בכל אופן התחלנו ללכת עם כל הציוד על הגב והיום הראשון היה בסדר, ירידה ארוכה של מעל 1000 מטר גובה למטה לתוך נחל גדול שמפריד בינינו לבין היום הבא-עליה שראינו עוד ביום הראשון המתפתלת על ההר מולנו.

תכננו להגיע לעליה הזו ביום הראשון אך ככל שהתקדם היום הבנו שלא נגיע אליה והקמנו מחנה ליד הנחל.

ביום למחרת חצינו את הגשר הגדול והתחלנו לעלות. בהתחלה הייתה עלייה בסדר גמור, מתונה יחסית, עוד לא עלה החום ועוד לא קלטנו מה באמת האורך של העליה.

כל אחד עלה בקצב שלו ולא עצרנו הרבה, אחרי עצירת האמצע העליה התחילה להיות תלולה יותר והיה נראה שהיא פשוט לא נגמרת.

לאט לאט איבדנו את הסבלנות לעליה. כבר כמה שעות שאנחנו עולים והעליה פשוט לא נגמרת- עוד פיתול ועוד פיתול ולא רואים את הסוף, כל שני פיתולים מישהו אחר התיישב ולא הסכים להמשיך בלי עוגיה. בסופו של דבר, אחרי יותר מ1500 מטר עליה, הגענו לתצפית יפה על ההרים סביבנו וקרסנו על התיקים.

הכנו ארוחת צהריים ונחנו במשך שעתיים. המשכנו לתוך כפר קטן וחיפשנו בנרות מישהו שישכיר לנו פרדות משא לתיקים הגדולים לימים הבאים- בשלב הזה כבר הבנו שהטרק הזה רק הולך ונהיה קשר יותר.

מצאנו משפחה שיש לה חמורים להשכרה, ניסינו להתמקח איתם קצת אבל הבנו שהם שיכורים ואין מה לעשות עסקים עם שיכורים, אז המשכנו במחשבה שבהמשך בטוח נמצא חמורים לפני העליה ביום האחרון. באותו ערב ישנו מתחת לצ'וקיקיראו וביום למחרת טיפסנו עוד קצת בגובה עד תצפית מדהימה על העיר. זאת הייתה העיר האחרונה של האינקה שנפלה או ננטשה. העיר עצמה מאוד מטופחת וראו שעשו כאן הרבה שחזור ולא השאירו אותה כמו שהייתה.

ובכל זאת, למרות שלא היה לנו עוד למה להשוות, נהננו מכך שהיא הייתה כמעט ריקה מתיירים. הדבר הכי מעניין בעיר הזו אלו הטרסות שבנו האינקה לשימוש העיר.

ירדנו לכל אורכם בלי באמת לראות אותם עד שהגענו לתצפית מול הטרסות עצמם.

מולנו ראינו שעל החלק הפנימי של הטרסות האינקה "ציירו בבנייה" משפחות של לאמות (כנראה פשוט לקישוט) - זה היה מחזה די מרהיב.

בהמשך היום בדרך שוב פעם למטה לנחל אחר מצאנו טרסות עוד יותר מרשימות- גדולות ובעלת תעלה מרכזית של מים נקיים זורמים באמצע. לא יכולנו לסרב לנוף הזה והתיישבנו שם למרק של אמצע יום מתיש לפני שהמשכנו ללינה ליד הנחל. בירידה התנשאה מולנו העליה שמחכה לנו ביום למחרת- עלייה של 2250 מטר!! כמובן שלא מצאנו חמורים ולא היו לנו כל כך הרבה ברירות- או לחזור אחורה לירידות והעליות שכבר עשינו או להמשיך קדימה לעליה המשוגעת הזו. ובלי פחד והיסוס בחרנו להמשיך קדימה. קמנו בבוקר מוקדם והתחלנו ללכת, קצת חוששים כמובן.

כולנו הסכמנו שיותר משהעליה היתה קשה פיזית היא היתה יותר קשה מנטלית- שעות של עליה ללא הפסקה, בלי מישור ובלי ירידה.

אחרי 7 שעות עליה מאיה וענוה היו על סף ייאוש כמעט רצינו להוריד את התיק ולהגיד "לא עולות יותר, ישנים פה".

משום מקום מאחורינו הגיעו פרדות ומשפחה! דיברנו איתם שיקחו רק חלק מהתיקים בעד תשלום יחסית יקר אבל עדיין מתקבל על הדעת. (כנראה שהיינו משלמים להם הרבה בשלב הזה של הייאוש, אבל כל העניין עלה כמה עשרות שקלים.)

הם לקחו שלושה תיקים ורצו קדימה עד לסוף העליה. אייל ויניב המשיכו עם התיקים עליהם.

היה לנו עוד שעתיים וחצי של עלייה ללא תיקים עד שהגענו לפס! בסך הכל 9 וחצי שעות של עלייה. בסופו של דבר הגענו בקושי עומדים על הרגליים אבל די מרוצים מעצמנו שהצלחנו,הגענו והעלייה מאחורינו.

לפס הגענו בדיוק בזמן- העננים התפזרו ולעינינו נגלו כל הפסגות המושלגות מסביבנו שלא ידענו על קיומם בכלל והשיא היה קונדור (עוף דורס גדול) שדאה ממש לידנו.

כנראה שבלי הפרדות באותו יום היינו ישנים על הפסגה כבר ללא כוח או אור יום כדי להמשיך.

למזלנו הירידה לכפר הייתה בסך הכל עוד שעה וחצי אז המשכנו לרדת במטרה לישון בכפר ובבוקר שלמחרת כבר להמשיך באמצעי תחבורה שהוא מהיר יותר מהרגליים שלנו לכיוון המאצ'ו פיצ'ו.

הגענו לכפר ומצאנו קיוסק קטן שמוכר דברים מפנקים- עוגיות,ירקות ופסטה! אז באותו ערב בישלנו ארוחה עצומה של פסטה ברוטב עגבניות והרגשנו כמו מלכים.

הטרק הכי קשה שעשינו בחיינו, מאחורינו! כל מה שנשאר לנו הוא להגיע למאצ'ו פיצ'ו.

בבוקר יצאנו בוואן היחיד שיש בכפר לכיוון סנטה טרזה שמשם אפשר להגיע לAguas Calientes- הכפר שלמרגלות המאצ'ו פיצ'ו.

הגענו לסנטה טרזה, התפנקנו על ארוחה מקומית טעימה וביררנו על דרכי הגעה לאגוואס קליאנטס. מסתבר שהדרך היחידה היא לקחת וואן לנקודה שבה יש תחנת רכבת עשר קילומטר מאגוואס קליאנטאס. לעיר עצמה אין אוטובוס ולכן הדרכים היחידות הן או לשלם 30 דולר על נסיעה של 20 דקות ברכבת או ללכת ברגל עשר קילומטר עד הכפר.

כמובן שהלכנו ברגל כהמשך לטרק שלנו. הכיף היה שאחרי ארבעה ימים של עליות וירידות של מעל 1500 מטר ושהמישור היחיד היה כשחצינו נחל בגשר תלוי יכולנו ללכת עכשיו 10 קילומטר במישור! לקראת חשיכה הגענו סוף סוף לעיירה המגניבה והיקרה הזו. הזמנו כרטיסים למאצ'ו פיצ'ו המפורסם ליום למחרת.

בסך הכל התלבטנו הרבה אם להגיע לכאן או לא. המאצ'ו פיצ'ו כל כך מדובר ומפורסם בעולם בעקבות הזכייה שלו ב2007 כאחד משבעת פלאי תבל והוא נהיה ממוסחר, יקר ומאד תיירותי.

בסופו של דבר החלטנו לא לוותר על האייקון הזה של פרו ובבוקר למחרת עלינו קצת יותר מ1700 מדרגות לעיר.

הצטרפנו לקבוצה עם מדריך והקשבנו לכל מילה שלו (אייל כבר ידע הרבה אחרי מחקר מעמיק בנושא באינטרנט בערב הקודם כך שיכולנו גם להיות ביקורתיים למידע שהמדריך סיפק). רבים קוראים לעיר "העיר האבודה" והבחור האמריקאי שמצא את העיר בשנת 1911 (בריגנגהיים) באמת חיפש את העיר אבודה שלפי האגדה מוחבא שם אוצר גדול.

הוא הגיע למקומיים שחיו בתחתית ההר וידעו שקיימת איזושהי עיר נטושה למעלה (הם השתמשו אפילו בטרסות הישנות לחקלאות) והם סיפרו לו על העיר. הוא הגיע למאצ'ו פיצ'ו וחשב שזאת העיר האבודה. העיר עצמה בעיקר כל כך מפורסמת וזכתה באחד משבעת פלאי תבל בעיקר בגלל הארכיטקטורה המאוד מתקדמת לזמנם ואפילו מתקדמת להיום (ללא שימוש בגלגל). וזה באמת ניכר לעין, בין אם בטרסות שנבנו על צוק, בולדרים שהצליחו להעביר ממקום למקום ללא גלגל וללא שימוש במתכת לסתת את האבנים שהם יתאימו בדיוק, הקירות נטועים כך ש400 שנה של רעידות אדמה לא השפיעו על היציבות וגשר עם שביל שנבנה על צוק של 90 מעלות. אין ספק שהעיר הייתה מרשימה מאד. (אך ללא ספק לא העיר האבודה, אלא עיר מפלט של האינקה-האצולה) ושמחנו שלקחנו את כל היום לסייר בה כך שאחרי הצהריים כל העיר כמעט התרוקנה מתיירים. ביום למחרת הלכנו את כל העשר קילומטר חזרה על המסילת רכבת ונסענו לקוסקו.

אין ספק שזה היה אחד הטרקים היותר קשים בדרום אמריקה אך גם אחד מאד מספק.

כאן נגמר החלק שלנו בקוסקו,

מקוסקו המשכנו לכיוון האזור החופי של פרו ואז להוראז, על כך ועוד בהמשך!

תמונות

טרק ערי האינקה הצ'וקיקיראו והמאצ'ו-פיצ'ו - פרו, קוסקו

7 ימים בקניונים של אלף המפלים וRio Perita

שבוע מפוצץ במים מפלים גשם אבובים רפסודה בנויה ובקיצור הרפתקה גדולה!!

התחלנו את הטיול בנסיעה היורדת מההרים הגבוהים של לה פז, לג'ונגל הררי וירוק מלא בנחלים זורמים.
נכנסו לתוך נחל ברגל עם אבובים וקיבלנו טעימה קטנה להמשך הטיול- גלשנו כל הדרך למטה באבובים על הנחל הזורם עם קצת רפידים ומלא אדרנלין. משם נסענו ליד כפר קטן והקמנו את מה שיהיה המחנה שלנו לשלושה ימים הקרובים על סוג של אי שכדי להגיע אליו צריך לחצות נחלון קטן עם כל הציוד!
באותו ערב המזל לא היה בעדנו וירד גשם במשך לילה שלם (היינו אופטימים והלכנו לישון בלי כיסוי לאוהל ואז לאט לאט התחיל לטפטף עלינו והבנו שצריך פה כיסוי גשם להמשך הלילה). בעקבות הגשם הנהר המרכזי שעליו היינו אמורים לשוט באותו יום עם הרפסודה עלה בהרבה ונהיה מאוד מהיר אז חיכינו עם הרפסודה והלכנו באותו יום למפל מוסתר.
גם המפל הזה הפתיע אותנו בעקבות הגשם- לא יכולנו לקפוץ פנימה מרוב שהמפל התנפץ בחוזקה לתוך הבריכה.
ביום למחרת כבר הנחל ירד ואחרי הליכה לקניון צר בו עשינו בודי ראפטינג נפרדנו בלית ברירה משני חברים יקרים שמיהרו לקוסקו והתחלנו לבנות את הרפסודה.
קודם יצאה משלחת בנים עם מצ'טות להוריד כמה עצים שאותם הם השיטו בנחל עד נקודת הלינה שלנו, ניפחנו את האבובים וקשרנו בקשירות שזכרנו מימי הצופים את העצים לאבובים בצורה של מלבן.
קשרנו את הרפסודה בלילה לעצים כשהיא משכשכת בנחל והלכנו לישון.
בבוקר קיפלנו את המחנה וקשרנו את כל הציוד לרפסודה, את הציוד החשוב- המוצ'ילות הבגדים השק"ש הדרכונים וכד' נכנסו לתוך חביות עצומות שישבו קשורות היטב במרכז הרפסודה וכל השאר קשור מעל בארגזים ושקיות.
יצאנו לראפטינג מתרגשים ותוהים איך הנחל יזרים אותנו.
המדריכים ישבו עם משוטים אחד מקדימה ואחד מאחורה וכיוונו אותנו בנחל; את הראפיד הראשון עברנו בשלום ואפילו בכיף וכך גם את השני והשלישי. הראפיד הרביעי או החמישי העלה את קצה הרפסודה מקדימה למעלה והיתה שנייה אחת מאחורה שמאיה חשבה לעצמה- או שהרפסודה עכשיו מתהפכת או שהיא מתיישרת חזרה על הנחל.
הרפסודה התהפכה על צידה. כולנו היינו עם חליפות הצלה ומיד עלינו חזרה על הרפסודה בקלות- עכשיו רק השאלה של איך להפוך אותה חזרה! אחרי שייט קצר מיוחד ומצחיק על רפסודה הפוכה כשהארגזים שהיו קשורים לרפסודה התפרקו
ומסביבנו צפים להם עגבניות ולחמניות, נתקענו באבנים שעצרו את הרפסודה וקשרנו אותה לאבנים, הפכנו אותה חזרה והורדנו את הדברים החשובים לחוף.
הבנו ששייט על רפסודה כבר לא יהיה היום אז פירקנו אותה בעצב רב ונסענו לעיירה שממנה נצא לנחל צדדי לשלושה ימים של טיול רגלי וחזרה לאורכו באבובים.
באותו לילה ישנו בבית של סנדרה- בית של משפחה שמפעילה קיוסק דרכיפ שמוכר בירות ומיצים טבעיים וסוף סוף נהננו מקצת פינוק.
בבוקר שלמחרת יצאנו עם ציוד על הגב לכמה שעות הליכה בתוך היער ובתוך נחל עד שהגענו למקום לינה מבודד על גדות הנחל.
הקמנו מחנה וגם באותו לילה ירד עלינו גשם! הנחל קצת עלה אבל הצלחנו בכל זאת באותו יום לעלות במעלה הנחל לקניון צר ויפה ולגלוש חזרה למחנה על האבובים כשמטפטף עלינו גשם.
ביום האחרון שלנו קיפלנו את המחנה, בנינו רפסודה קטנטנה שתחזיק את הציוד והתחלנו לזרום עם הנחל לשעתיים וחצי אדירות של אבובים!
לסיכום היה טרק מיוחד מסוגו שכולו הרפתקה אחת גדולה!
לטרק יצאנו עם "הסוכנות של שאול",
בחור ישראלי שהשתקע בבוליביה וחקר אותה לרוחבה ולאורכה ומוציא טיולים מיוחדים ושונים משאר הסוכנויות.
חוויה מדהימה עם אנשים מדהימים.
Rio Perita ואלף המפלים - בוליביה

הסלאר - מדבר המלח בבוליביה

עברנו לבוליביה יום לפני היציאה לסלאר, הגבהים החלו להכות בנו וכבר בעיירת הגבול, ויאסון, מאיה חטפה סחרורות ורק בגובה של 3900 מטר.

למדבר המלח הסלאר יצאנו מעיירה קטנה הנמצאת כמה שעות מהגבול שנקראת טופיזה.

עוד בצפון ארגנטינה אימצנו אלינו את נטע-לי שבילתה איתנו כל הסלאר!

הסלאר זה השם של מדבר המלח המפורסם (איפה שכולם עושים תמונות משוגעות של יחס ופרופורציה) אבל למעשה הטיול שעשינו בג'יפים ארך ארבעה ימים ועבר בנופים מטורפים ומגוונים באזור הדרומי של בוליביה שגובל עם צפון צ'ילה. רוב האזור הוא מדברי,צחיח וגבוה מאד- בין כ3000-5000 ואף הרי געש שמגיעים ל6000 מטר.

לטיול החלטנו פה אחד שחובה מדריך שדובר אנגלית- זה הכיף שלנו הרי, להגיע למקום ולא סתם לקחת תמונות אלא גם להבין מה קרה פה, פגשנו בבוקר הטיול את מדריכתנו גלדיס היקרה שהייתה ממש בקיאה בכל מה שקשור לאזור.

פגשנו ביום הראשון כפרים קטנטנים שיושבים ממש באמצע שום מקום ומגדלים לאמות.

גלדיס סיפרה שהממשלה משלמת לתושבי הכפר לחיות באזורים הנידחים האלו ולגדל את הלאמות שהן מאוד חיוניות לכלכלה של בוליביה. הגענו גם לעיירת כורים שעבדה מ1550 עד 1990 לספירה. 

הארכיאולוגיה שם הייתה מדהימה ואפילו ראינו חפצים לכריית נחושת שאנחנו מכירים מתמנע (רוב הכרייה אבל הייתה של מתכות שונות). בעיירה גם פגשנו בחיית בר שנקראת ויסקאצ'ה (מן ארנב גדול עם זנב ארוך-לחצו על השם ליתר פירוט בויקיפדיה) שחי בעיירה ובתקופה שחיו כאן אנשים היה אוכל להם את אספקת האוכל.

המשכנו בנופים מדבריים מדהימים (המדריכה סיפרה שאכן יורד כאן פחות מ200 מ"מ גשם בשנה מה שרשמית הופך את האזור למדברי).

ביום השני עברנו ספארי קטן- ראינו יענים חופשיות שזה יחסית נדיר באזור, ראינו שועל ולטאה אדירה.

שיא היום היה בלגונה מדהימה שכשהגענו אליה היא הייתה אפרפרה ולאט לאט שינתה את צבעה ונהייתה טורקיז-ירוק עז.

המדריכה סיפרה שבדרך כלל כל יום באותה שעה בעונה הזו הרוח מתחזקת והמינרלים שבלגונה מתערבלים ומשנים את

צבע המים לטורקיז.

באותו יום הגענו למעיינות חמים וגייזרים צבעוניים בגובה 5000 מ' שעשו המון רעש,אדים והיה ריח של ביצה קשה (משמע-גופרית!).

את היום סיימנו בלגונת קולרדו (סוג של אדום-ג'ינג'י)- לגונה ששופעת באצות קטנות שצובעות את המים בורוד ומשמשות למאכל העיקרי של הפלמינגואים הרבים הפוקדים את האזור. (בדיוק כמו באילת! אצות דולניליאלה שפלנקטון אוכל אותן וכמובן הפלמינגו אוכל את הפלנקטון וכך נצבע בצבעו העז הכתום-אדום) בלגונת ניתן לראות שלושה סוגים שונים של פלמינגו (פלמינגו ג'יימס,אנדי וצ'יליאני).

פגשנו בלגונה עוד מדריכה שממש מתמצאת בפלמינגואים ובלגונה הגדולה הזו ואחרי שדיברנו איתה קצת היא העניקה לנו מתנה- גביש מלח גדול בצורות של קוביות קוביות!

ביום השלישי עברנו בקניון עם מקור מים שחיים שם המון ויסקאצ'ות.

אנחנו חייבים להוסיף שנתקלנו בתופעה שהתאכזבנו ממנה ולדעתנו היא מכוערת- המדריכים שעובדים כאן המון שנים מאכילים את הבעלי החיים (בעיקר את הויסקצ'ות) כדי לקרב אותם אל התיירים. כמובן שהם מאכילים אותם בעוגיות ודברי מזון שגורמים לחיות להיות תלויים לחלוטין בבני האדם שעוברים במקום וממוטטים לאט את המערכת האקולוגית.

ניסינו להסביר למדריכה את גודל האסון וכמה המדריכים שהטבע הוא מקור הפרנסה שלהם הורסים את העבודה שלהם ככה. כמובן שהתופעה הזו היא הרבה יותר נרחבת מאיתנו ומהמדריכה שלנו, ולא היה הרבה שאנחנו יכולים לעשות בנידון והיה לנו חבל לראות איך חוסר ידע ורצון לרצות את התיירים בכל מחיר הורס את הסביבה המיוחדת הזו.

ביום האחרון התעוררנו כשעוד חשוך בחוץ ונסענו במשך שעה לאזור מיוחד במדבר שמעל המלח יש שכבה דקה דקה של מים שמגיעים אחרי תקופת הגשמים.

מכאן ראינו את הזריחה שהייתה אחת המדהימות שראינו בחיינו, בגלל משטחי המלח האינסופיים ושכבת המים מעל המלח הכל משתקף בצורה מושלמת. השמש עלתה והההרגשה היתה שהיא ממש כאן, שאתה יכול לגעת בה. זה היה אולי הנוף הכי יפה שראינו בחיינו.

המשכנו משם לאי הקקטוסים, שאנחנו החלטנו להעניק לו במקום את השם - אי האלמוגים. כל האי כולו עשוי אלמוגים מאובנים מדהימים שהתיישבו על קצוות הר געש עתיק. אחרי האי המשכנו במרחבי המדבר לאזור המפורסם ביותר שלו- משטחי מלח. לכל מקום שהעין מגיעה רק מלח ומלח. שיחקנו עם תמונות מצחיקות ומשוגעות שיחתמו לנו את החוויה במדבר מיוחד במינו.

לאחר מכן נסענו לאיוני ומשם ללה פאז.

לסיכום ממש נהנו למרות חווית זילות הטבע שחווינו.

תהנו מהתמונות המגניבות פרי יצירתינו!!

עיר היין - ארגנטינה, מנדוזה / הסלאר,מדבר המלח - בוליביה, טופיזה

אל וולקן טרק עצמאי בבוליביה

לאחר שני טרקים בבוליביה שבהם הדריכו אותנו, בישלו לנו, סחבו לנו, האכילו אותנו והשקו אותנו החלטנו שהגיע הזמן לצאת לטרק אחרון ועצמאי במדינה הזו!
התמקמנו בדירה של שאול (בחור ישראלי שגר בלה פז ומפעיל סוכנות טיולים בעיקר לישראלים שדרכו יצאנו לשאר הטרקים שלנו בבוליביה) ובחרנו ביחד עם יאיא (יאיר) (שטיילנו איתו בקרחון הדרומי ואלף המפלים) לצאת לטרק האל וולקן- טרק באזור רווי בהרי געש. האזור בוא נמצא הטרק הוא די מדברי סמוך לגבול עם צ'ילה,
הנוף פתוח ופרוש לפניך ומשקיף להר הכי גבוה בבוליביה- הסחמה האיתני 6542!
לאחר כמה ימי מנוחה ובירורים,השגת מפות משאול וקניית אוכל לטרק כל מה שנשאר זה לצאת!
בבוקר שלמחרת מאיה ואייל קמו לא חשים בטוב והוחלט לדחות את הטרק ביום, אך הכל לטובה כי בזכות הדחייה הצטרף אלינו עוד חבר בשם אור גרינברג. (שירת עם יאיר בצבא) כך יצאנו חבורה של ארבעה באיחור של יום לטרק ה-אל וולקן. הנסיעה לטרק הייתה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים עד עכשיו בטרקים עצמאיים בארגנטינה וצ'ילה- שם פשוט יוצאים ברגל או במונית קצרה לתחילה המסלול שחפץ בו ליבך.
כאן בבוליביה היינו צריכים לקחת אוטובוס לעיירה קטנה, משם ואן לעיירת חור שנקראת הסחמה על שם ההר שמתחתיו העיירה יושבת.
קיווינו למזג אוויר טוב אבל מעבר ללקוות אין הרבה מה לעשות. התחלנו ללכת במעלה נחל שייקח אותנו לאזור ההרים הגבוהים (כל הטרק נע בגבהים שבין 4500-5500).
כיוון שיצאנו עצמאית וכיוון שזוהי בוליביה בטרק הזה לא היו יותר מדי שבילים ויכולנו להסתמך רק על כישורי הניווט שלנו והמפות הטובות של שאול. ראינו שביום הראשון המזג האוויר לא לטובתנו וקבענו להתקדם בנחל עד שנתעייף (לא היו הרבה שעות אור, השעה אחרי כל הנסיעות הייתה אחת והחושך יורד בשש).
מהר מאוד התחיל לרדת עלינו שלג שהתחלף בברד גדול שיכול גם להיחשב לשלג, רק שהוא כאב כשהוא פגע בך.
כך הלכנו במשך שלוש שעות בערך עם מעילי גשם ומתרגלים לנשימה בגובה (בגובה החמצן דליל יותר) תוך כדי שאנחנו עולים.
אחרי עלייה אחת קשוחה יחסית ובנוסף למזג האוויר שלא ניתן לעצור ולנוח בו מצאנו נקודה אפשרית ללינה והתחלנו להקים אוהלים כשהברד ממשיך. התחבאנו בתוך האוהלים, בתקווה שהברד יפסיק ויתן לנו לבשל ארוחת ערב. כשהוא סוף סוף פסק יצאנו החוצה והתחלנו לבשל.
בשקיעה באותו ערב הבנו שכל הברד והמזג אוויר האיום הזה היה שווה הכל בשביל הנוף שהתגלה. הסחמה מולנו בכל הדרו המרשים של ההר הכי גבוה בבוליביה, השקיעה צובעתאת השלג שמכסה אותו ואת העננים שהתפזרו מפסגתו בשלל צבעים של אדום,כתום,צהוב וורוד. זו הייתה אולי השקיעה היפה ביותר שראינו בחיינו והיינו מרותקים לנוף עד שלאט לאט החושך ירד.
ביום הבא, אחרי לילה קר במיוחד שירד למינוסים, התעוררנו לשמיים בהירים לחלוטין ונהננו מכל רגע. המשכנו לעלות לאט לאט, וזכינו לשתי לגונות שכל הנוף מסביבן מושלג מהסופה של היום קודם והתרגלנו לגובה.
מרחוק ראינו כמה פסגות שעל אחת מהן קבענו לנסות לטפס ביום למחרת (קבענו את זה כבר מול המפות בסלון של שאול). התעוררנו ביום למחרת למזג אוויר נהדר לניסיון טיפוס פסגה והתחלנו ללכת לכיוון הפס/אוכף שממנו קיווינו נוכל לעלות. הבעיה בטיפוס פסגות כאן הוא שאין שביל אז הסתכלנו על המפה והסתכלנו על ההר וניסינו להבין מאיפה יהיה הכי קל להעפיל לפסגה. השארנו את התיקים הגדולים מאחור בפס והתחלנו לטפס, כל כמה עשרות מטרים נעצרנו לנשום קצת (הפסגה של ההר שנקרא הקונדורירי היא מעל 5500 והחמצן כאן כבר דל מאד יחסית) וממשיכים ככה לאט לאט. הגענו לקו השלג ובעזרת מקלות ההליכה ויצירת שקעים לרגליים המשכנו לעלות.
הגענו לשלב כלשהו שהשלג כבר דמה יותר לקרח והשיפוע היה כל כך רב שממש היה צריך לטפס עם ידיים ורגליים ועדיין התגלשנו למטה. התיישבנו באי של אדמה עם בולדר שהחזיק אותנו מלהתגלש מטה והתלבטנו מה הלאה.
אייל ומאיה החליטו שהסיכון פה גדול מדי ובכל רגע אחד מאיתנו עלול להתגלגל למטה ולשבור רגל או יד.
גרינברג ויאיר לא עמדו בפיתוי של הפסגה והמשיכו לעלות בעוד מאיה ואייל התגשלו על הקרח\שלג על התחת. יאיר וגרינברג העפילו בסוף לפסגה והראו תמונות די מרשימות. המשכנו באותו יום לעוד כמה לגונות והקמנו מחנה על חופה של אחת מהן.
ביום הכמעט אחרון שלנו ירדנו במורד נחל שמקביל לנחל שעלינו בו ביום הראשון. במורד הנחל כשהוא כבר נפתח וניהיה מישורי יותר נפגשנו עם גייזרים ומעיינות חמים, הפעילים בעקבות הקרבה של המקום לכל הרי הגעש שבסביבה-פעילות גיאו-טרמית. נכנסנו שמחים למעיינות החמים והתחלנו לחשוב על היום שלמחרת. היו לנו שבעה קילומטרים ללכת עד העיירה סחמה ומשם ידענו שיש רק אוטובוס אחד ב6 בבוקר שמגיע לעיירה הקטנה ומשם עוד אוטובוס ללה פז.
יאיר זרק פתאום משפט "אולי נלך בלילה ונגיע ב6 בבוקר לאוטובוס".
הוא כמובן התכוון בצחוק אבל התחלנו לחשוב על האופציה הזאת ברצינות. למה לא בעצם? נלך לישון מוקדם, נתעורר באמצע הלילה, השמיים היו בהירים כל הימים האחרונים בגלל שהירח מלא וזו יכולה להיות חוויה אדירה!
ככל שחשבנו על הרעיון יותר כך יותר אהבנו אותו והחלטנו ללכת על זה! הכנו ארוחת ערב, הלכנו לישון וקמנו ב2 בלילה.
למזלנו היה פחות קר מהלילות הקודמים כי ירדנו משמעותית בגובה.
קיפלנו את המחנה ויצאנו לדרך. הלכנו מהר וכך גם התחממנו, עצרנו מדי פעם לצילומי לילה של ההר שליווה אותנו כבר כל הטיול, הסחמה, עם הירח והכוכבים (כן בלבן לימדת אותי כמה דברים על צילום לילה). היה שקט מושלם וחוץ מכמה לאמות אף אחד לא היה ער. להפתעתנו הלכנו את כל המקטע בשעתיים וחצי וב4 וחצי כבר ישבנו בעיירה מחכים לאוטובוס, חיכינו שעתיים וכבר היינו כולנו קפואים מרוב צינת הבוקר.
הגיע 6 בבוקר, מסביבנו היו גם מקומיים שמחכים לאוטובוס והנהג לא מגיע, 6 וחצי והוא עדיין לא מגיע, אנחנו מתחילים לברר ומגלים שהנהג חגג בלילה הקודם והוא שיכור מדי כדי לנסוע אז אין אוטובוס היום! הסתובבנו בעיירה בחיפוש אחר טרמפ כלשהו לצאת מהחור הזה. מצאנו מישהו שיקפיץ אותנו לצומת הראשית, משם יש אוטובוסים לעיירה הקטנה ומשם ללה פז.
הגענו בסופו של דבר בשעות אחר הצהריים ללה פז המפוצצת אנשים ותנועה תמידית, ומיד התגעגענו למרחבים, לאוויר הנקי ולשקט!
הטרק היה מרשים ואנו מכניסים אותו לשלישייה הפותחת בדרום אמריקה.

נכון להיום
1. מעבר הרוחות - אל צ'אלטן ארגנטינה
2. ויאריקה טרוורס - פוקון צ'ילה
3. אל וולקן - סחמה בוליביה
מתגעגעים לכולם,
מאיה ואייל.

כמובן כמו שהבטחנו תמונות!!!

אל וולקן - בוליביה, סחמה

טרק הקרחון הדרומי

טרק הקרחון הדרומי היה הטרק הראשון שיצאנו אליו דרך הסוכנות של שאול. (בחור ישראלי שהשתקע בבוליביה ותווה מסלולים שונים ומגוונים לאורכה ולרוחבה.)

הגענו ללה פז באותו יום וחיפשנו את הבית שלו. כאשר מצאנו אותו עלינו למעלה והגענו רק כדי לשמוע קצת על האופציות של הטרקים, וכמובן לא ציפינו לצאת כבר יום למחרת.

במזל כשהגענו הייתה קבוצה של כל מיני אנשים בודדים שהגיעו מפה ומשם וכולם רצו אותו דבר- טרק, שיהיה מאתגר, שיהיה מעניין ומיוחד ובגובה.

החלטנו לקפוץ על ההזדמנות ויצאנו ביום למחרת לארבעה ימים לטרק הקרחון הדרומי!

כבר בנסיעת אוטובוס גילינו שכנראה נפלנו על קבוצה אדירה, כל בן אדם אחד אחד מצא את מקומו בקבוצה והשלים את הקבוצה.

להלן האנשים:

אלמוג:

ענוה:

לאל:

יאיר יא-יא:

נעם:

דניאל:

אופיר:

גל:

ואלן המדריך:

מצאנו את עצמנו צוחקים ונהנים במשך נסיעה של חמש שעות לקרחון הדרומי ולאט לאט מכירים את האנשים שמסביבנו (דרך המשחק שהשתרש עמוק בחבורה- מצעד השאלות הבלתי נפסק שלנו! זורקים שאלה לאוויר וכל אחד עונה..)

ביום הראשון הגענו די מאוחר, התמקמנו בחדר של עיירת כורים באמצע ההרים ויצאנו לתצפית מרהיבה על חלק מהקרחון והלגונות הנשפכות ממנה.

קצת התקשינו עם הגובה (הגענו עד 5100 מטר באותו יום) אבל צלחנו את התצפית.

ביום השני התעוררנו לשלג יפייפה אך קצת מפחיד לצאת ככה לטייל, חיכינו שיירגע והמדריך לקח אותנו למעלה למעלה. הלכנו על השלג והגענו למערות קרח קטנות שפתחיהן מכוסות בנטיפי קרח! הגענו ל5400 מטר וחזרנו כולנו עם כאבי ראש אחרי שירדנו מהר מדי. 

ביום השלישי עלינו למעלה לקצה אחר למערת קרח עצומה שנכנסנו לתוכה והשתגענו מהיופי, מהקרח, מאיך שהמערה עומדת ככה בפני עצמה בתוך קרחון עצום.

ביום האחרון עלינו עלייה תלולה שגמרה אותנו לחלוטין אך גרמה לנו להעריך את הנוף מלמעלה הרבה יותר. 

הטרק היה מיוחד הרבה בזכות האנשים שטיילנו איתם- חבורת הישראלים, שבדרך כלל שונאים לטייל עם ישראלים, שמצאו לעצמם חבורה מושלמת ואדירה שלכל אחד בה יש את המקום שלו.

החלטנו אחרי הטרק הזה לא להתפצל מיד ויצאנו בהרכב טיפה מצומצם יותר לטרק הרפסודות! שאפשר לקרוא עליו בפוסט הבא!!

תודה לכל האנשים שתרמו לחוויה הכיפית והמדהימה הזו!

הקרחון הדרומי - בוליביה